״הכאב הוא אחד – כאב על החיים שנגדעו באחת״

משפחות שכולות, משפחת הטכניון, אורחים נכבדים.

השבוע שתחילתו ביום השואה וסיומו ביום הזיכרון, הוא העצוב והקשה בלוח השנה הישראלי. ימים נוראים של עצב, כאב, זיכרון וחשבון נפש המסתיימים בצפירה המפרידה בין יום הזיכרון ליום העצמאות. לא זכיתי להכיר את סבותי שניספו עם רבים מבני המשפחה בטרבלינקה ובאושוויץ ואת סבי שנספה בגטו וורשה. לאורך שרותי הצבאי ואחריו איבדתי חברים רבים ובהם את חברי כאח לי, הראל אלתרמן, ואת אילן קאופמן ומשה ויטנר ששמותיהם חקוקים על הקיר שמאחורי. עבורי,  קו ישר והרצון לזעוק – לא עוד, מחברים ביניהם .

כך הדבר בכל שנה, ובשנתיים וחצי האחרונות עוד יותר – פצעי השבעה באוקטובר ומלחמת חרבות ברזל עדיין פתוחים ומדממים. אלפי נפגעים, מאות פצועים ולמעלה מארבעים הרוגים  שמחציתם אזרחים במבצע “שאגת הארי” לבדו. הכאב מתמשך ומצטבר למועקה מחניקה.

השפה העברית מבדילה בין הנופלים בקרב, הנרצחים בפעולות איבה וההרוגים בפעולות מלחמה כנגד אזרחים, אך הכאב הוא אחד – כאב על החיים שנגדעו באחת ועל בני המשפחה והחברים שחייהם השתנו לעד. זה מחיר החיים בארץ הזאת וכולנו חזית.

בשבעה באוקטובר ובמלחמה המתנהלת מאז איבדה משפחת הטכניון י”ד סטודנטים ובוגרים: יורם בר סיני, חגית רפאלי-מישקין, יעקב נדלין, אלירן יגר, דוׄבׅי כּּוׄגָן, דניס קרוחמלוב-וקסלר, אלון ספראי, עמית חיות, שמואל הררי, יבגני זינרשטיין, מושיקו (מקסים) רוזנוולד, עפר יונג , דימה גרשוביץ’ וברק כלפון שנפל בסוף השבוע. רבים ביננו איבדו בני משפחה וחברים שמתהלכים איתנו יום-יום, בשמחות ובעצב.

אני שולח מכאן תנחומים וחיבוק ממשפחת הטכניון כולה למשפחות חיות ורם שנמצאות איתנו כאן היום, ולכל המשפחות שאיבדו את היקר להן מכול.

מאז הוקם לאחר מלחמת העצמאות, נחקקו על קיר הזיכרון שמאחורי 194 שמות חברי הסגל והסטודנטים של הטכניון שנפלו במערכות ישראל ובפעולות האיבה. קיר הנופלים הניצב במרכז הקמפוס, מסמל את הגלעין העצוב, הקשה והמכביד, שנישא איתנו תמיד. כל שם על הקיר הזה הוא עולם ומלואו, חיים שלמים שנגדעו, חלומות, אהבות, תוכניות ועתיד מזהיר. הלב נשבר לרסיסים כל פעם מחדש. השמות חקוקים כדי להזכיר לנו יום יום, שעה שעה, את אלה שבמותם ציוו לנו את החיים, ואת משפחותיהם וחבריהם ששילמו את המחיר הכבד מכול.

בוגרינו שכבר סיימו את לימודיהם הונצחו בדרכים רבות ואחרות. בוגרי הטכניון, כמאה אלף אישה ואיש, השפיעו באופן שאין דומה לו על מדינת ישראל והתוו את מסלולה. הם נושאים על כתפיהם,  יום יום, שעה שעה, את השליחות והתרומה למדינת ישראל – אם בשירות מילואים פעיל, אם בשמירה על ביטחון המדינה, אם בפיתוח אמצעי הגנה ואם בקידום הכלכלה והחברה. קהילה אזרחית רחבה, מכלל החברה הישראלית, שמתייצבת ומתגייסת בכל פעם שהיא נקראת לדגל.

היום אבקש להזכיר ארבעה בוגרים יקרים שלנו, ארבעה מאיתנו, שנהרגו בשנתיים וחצי האחרונות: עפר יונג, יבגני זינרשיין,  דימה גרשוביץ’ וברק כלפון.

ברק כלפון ז”ל, רב-סמל בכיר במילואים שנפל ביום שישי האחרון בדרום לבנון, גדל בקריות והתגורר ביישוב הקהילתי עדי. הוא השלים תואר ראשון בפקולטה להנדסת מכונות ותואר שני בהנדסת מערכות  ושיחק יחד עם אחיו בנבחרת הכדורמים של הטכניון. במשך שנים רבות עבד ברפאל, אותה חברה חיונית שעוסקת יום יום בהגנה על מדינת ישראל ועל אזרחיה. ואם לא די בתרומתו זו, הוא התנדב למילואים כלוחם בצנחנים. מפאת גילו, 48, כבר היה יכול מזמן להשתחרר משירות המילואים, אבל הוא חזר ואמר לבני משפחתו: “אין מי שיעשה מילואים” וכל פעם שקראו לו הוא התייצב מחדש. ברק נהרג לאחר ההכרזה על הפסקת אש ממטען כשנכנס למבנה ממולכד יחד עם המ”פ שלו. הוא הותיר אחריו אשה ושתי בנות, הורים ואחים. יהי זכרו ברוך.

עפר יונג ז”ל, רב סמל מתקדם במילואים, גדל והתחנך בחיפה והיה אוהד מסור של מכבי חיפה בכדורגל. “מדען מגיל אפס”, מעידים עליו קרוביו. הוא היה תלמיד מצטיין, השתתף כג’ודוקא במכבייה ובסיום התיכון התגייס למסלול קרבי בחטיבת כפיר ואחרי קורס מ”כים שירת כמפקד בחטיבה.

בתום לימודיו בפקולטה להנדסה אזרחית וסביבתית בטכניון הקים עסק עצמאי לבנייה ירוקה והפך לאחד המומחים המוכרים בתחום זה.

ב-7 באוקטובר עפר לא חיכה לצו שמונה. הוא יצא מהבית – ומאז עשה מאות ימי מילואים, חלקם לאחר הולדת בנו איתן. “אין ברירה,” אמר לדנה אשתו, “נלחמים  על הבית.”

עפר נפל במלחמה על הבית בצפון השומרון בפברואר 2025, כשהסתער על מחבל שארב ליחידה שלו.  בתגובתו המהירה, בתושייתו ובגבורתו הוא מנע אסון כבד יותר. יהי זכרו ברוך.

יבגני זינרשיין ז”ל, רב סרן במילואים, נולד בחמלניצקי שבאוקראינה ועלה עם אימו כשהיה בן 14. למרות היותו בן יחיד, הזכאי לפטור משירות קרבי, הוא התנדב לחטיבת הצנחנים והתקדם מלוחם למפקד. את התואר בפקולטה למדעי המחשב ע”ש הנרי ומרילין טאוב הוא סיים בהצטיינות ואחריו המשיך לתואר שני באוניברסיטת בר אילן. ליבגני ולאשתו סשה נולדו שני בנים ובת והם הרבו לצאת איתם לטיולים בארץ ובחו”ל.

בשירות המילואים מילא יבגני שורה של תפקידי פיקוד עד שהפך למ”פ המסייעת בגדוד שלו. כמו רבים מחבריו הוא הוקפץ בשבעה באוקטובר ועשה מאות ימי מילואים. הוא נהרג בדצמבר 2024 במהלך טיהור מרחב קרקעי בדרום לבנון. חברת “ורוניס” שבה עבד ייסדה תוכנית התמחות ומלגות על שמו עבור סטודנטים וסטודנטיות המשרתים במילואים. יהי זכרו ברוך.

שום מערכת הגנה, קרקעית או אווירית, חכמה ומתקדמת ככל שתהיה, אינה מספקת הגנה מוחלטת, ולמרות ההשקעה העצומה וההתקדמות הטכנולוגית מעוררת ההשראה, נהרגו במערכה בחודשים האחרונים עשרות אזרחים במתקפות הטילים מאיראן, מלבנון ומרצועת עזה. אחד מהם הוא בוגר הטכניון דימה גרשוביץ’.

דימה נהרג לפני שלושה שבועות מפגיעת טיל איראני יחד עם אשתו לוסיל-ג’יין ועם הוריו ולדימיר ולנה. אביו ולדימיר עבד בעבר שנים מספר במוסד הטכניון ואימו לנה הייתה מורה מיתולוגית לפיתוח קול בבית הספר “ניסן נתיב”. דימה, ילד מחונן ששלט ב-11 שפות, עלה עם הוריו לישראל כשהיה בן שבע, השלים לימודי תיכון והתקבל ללימודים כעתודאי בפקולטה למדעי המחשב ע”ש הנרי ומרילין טאוב בטכניון. הוא שירת כקצין ביחידה 8200, ולאחר שירותו הצבאי נכנס לעולם ההייטק ועד מותו הטראגי עבד בחברת התוכנה הישראלית JFrog. יהי זכרה של משפחת גרשוביץ’ היקרה ברוך.

יחד עם שאר תושבי מדינת ישראל והעם היהודי בתפוצות אנחנו חווים את אחת התקופות הקשות והכואבות בתולדות עם ישראל, ואולי הקשה ביותר מאז תום מלחמת השחרור, אבל הכאב והשכול לא ירפו את ידינו ואנו נחושים להמשיך ולהגשים את ייעודנו בהוראה, במחקר ובביצור חוסנה של מדינת ישראל.

מאה ואחת שנות היסטוריה מעניקות פרספקטיבה. בכל אותן שנים הטכניון לא חדל מפעילותו. לא בזמן מלחמת העולם השנייה, לא במלחמת העצמאות ולא במלחמת יום כיפור. גם כעת, נוכח מטחי הטילים והרקטות, לא שקלנו ולו לרגע את האפשרות לסגור את הקמפוסים שלנו בנוה שאנן ובבת גלים.
לטכניון תפקיד היסטורי בביצור ביטחונה של מדינת ישראל. כיפת ברזל, טיל החץ, קלע דוד ופיתוחים דומים שהובילו בוגרי ובוגרות הטכניון הצילו חיים רבים בשנתיים וחצי האחרונות ואפשרו למדינת ישראל להמשיך ולתפקד.

מאז ומתמיד פעלנו מתוך שליחות לאומית, שבמרכזה אחריות לביטחונה של המדינה, לכלכלתה ולחברתה. את תחושת השליחות הזו ואת ערכינו: אחריות חברתית, מתינות, סובלנות, קבלת האחר ורדיפת האמת, אנו מקנים גם לבוגרינו. זו תשובתנו העיקשת והנחושה לכל האיומים ולכל האתגרים. המצפן שלנו ברור ולא יסיטו אותנו מדרכנו.

וביום הכואב הזה, ערב יום הזיכרון, אנחנו חוזרים ומבטיחים לבני משפחת הטכניון ששמותיהם חקוקים כאן ובליבנו, למשפחות החללים ולחבריהם ולפצועים ולבני משפחותיהם, להמשיך ולעשות ככל יכולתנו כדי להיות ראויים לקורבנם. ההתכנסות השנתית שלנו כאן, מול קיר הזיכרון, היא הזדמנות מיוחדת עבורנו כקהילה וכחברה להזכיר לעצמנו כמה כבד מחיר החיים כאן, לחבק את משפחות הנופלים והנרצחים ולהבטיח להן כי לא נשכח את קורבנן. זו ההזדמנות שלנו להוקיר את זכר הנופלים ולחדש כל שנה את הנדר לצקת עוד ועוד משמעות לקורבן הזה. אם נצליח לעשות זאת, נדע שקיימנו את צוואתם.

יהי זכרם ברוך.