רופאי העתיד
הטכניון העניק תוארי דוקטור ברפואה ל-217 בוגרות ובוגרים
הטכניון העניק תוארי דוקטור ברפואה (MD) ל-217 בוגרות ובוגרים. הטקס נערך בהשתתפות דיקן הפקולטה פרופ’ עמי אהרונהיים ואורחת הכבוד ד”ר ורד דרנגר רפפורט.
השנה התקיים הטקס בשתי פעימות – ביום ראשון וביום שני. סך הכל ניתנו תוארי MD ל-217 בוגרות ובוגרים, כ-60% מהם נשים. 36 מהם סיימו בהצטיינות, שניים בהצטיינות ראויה לשבח ו-19 סיימו את המסלול המאתגר MD/PHD.
נשיא הטכניון פרופ’ אורי סיון הדגיש את חשיבותו של מקצוע הרפואה בתקופה קשה זו. הוא אמר כי הרופאים וצוותי הרפואה הם “ניצוצות נדירים של אור המקדישים את עצמם לריפוי ולתיקון בשגרה, במגפה ובמלחמה” והזכיר את סרן במילואים אלון ספראי ז”ל, שהיה אמור לסיים כעת את השנה הרביעית ללימודיו בפקולטה אך נפל באוקטובר 2024 בקרבות בדרום לבנון. “אתם יוצאים לעולם המקצועי בתקופה מאתגרת,” אמר פרופ’ סיון, “תקופה שבה כולנו זקוקים לריפוי ולשיקום. מעטים האנשים שניתנת להם הזדמנות כה ברורה להיות שותפים במלאכה זו. זיכרו – אתם ניצוצות האור. תחזקנה ידיכם. עלו והצליחו – ועשו טוב.”
ד”ר ורד דרנגר רפפורט אמרה כי “אימנו רות האמינה מאוד שלנשים יש הכוח להוביל. אילו הייתה כאן היום הייתה מציינת ומשבחת אותכן הבוגרות – אך אל דאגה, גם אתכם הבוגרים. הרפואה משנה את פניה בכל תחום בהשפעת הבינה המלאכותית, אבל מניסיוני בעבודתי כמטפלת בתחום הפסיכולוגיה של האדם המבוגר מאוד אני יודעת שעדיין דרושה יד אנושית תומכת וסובלנית במפגש עם מטופלים ובני משפחה. קחו איתכם את מחויבותכם המוסרית, האתית והמקצועית ואל תשכחו את החמלה, הסובלנות, כבוד האדם, השקיפות וההימנעות מגרימת נזק למטופל ולמשפחתו. התנהגות ערכית היא הבסיס והיסוד של היותכם רופאות ורופאים. אני מברכת אתכם בשם כל המשפחה, ובטוחני שגם הוריי רות וברוך היו גאים בכם, והלוואי שיום אחד יוכרז מי מכם כזוכה בפרס נובל ברפואה.”
דיקן הפקולטה פרופ’ עמי אהרונהיים אמר כי “בשנים האחרונות גברו ההקצנה והקיטוב בחברה הישראלית. הפקולטה לרפואה בטכניון, משפחת הטכניון, ובתי החולים מהווים דוגמה ומופת לכך שניתן גם ליצור חברה אחרת, חברה בה יש כבוד הדדי, סובלנות לדעותיו של האחר, חברה שלא מקבלת ביטויי אלימות, חברה בה ניתן להגיע להבנות על בסיס הידברות, חברה בה מוצאו/מינו/דתו של אחד אינן מקנות לו זכויות כלשהן על פני חברו. לכולם יש מטרה אחת לטפל ולרפא את החולה באשר הוא.” הוא הוסיף כי “ככל שהרפואה הופכת למתוחכמת וטכנולוגית יותר, מטופליכם תמיד יחפשו את המבט, את החמלה, את החיוך, מילה של עידוד ומגע חם. הם ירצו לראות בעיניכם את האמת, ויבקשו שתמיד תשאירו מקום לתקווה, וגם אם זה קורה אחרי עוד משמרת של 26 שעות.”
ד”ר בינת וייסמן אילת אמרה בשם הבוגרים כי ” במהלך לימודינו עברו על העולם הגדול ועל מדינתנו הקטנה אירועים משמעותיים. מגפה עולמית שלחה אותנו היישר לכיתות זום, למעבדות מיקרוביולוגיה דרך המחשב וללימודי אנטומיה מתמונות. הקורונה הלכה ודעכה, אך טלטלות אחרות ערערו את המדינה ושיאן בשבת השחורה, השבעה באוקטובר. מלחמה ארוכה וקשה נפתחה, ונתנה את אותותיה בכולנו – חיים ולימודים תחת אזעקות, התמודדות עם צער ופחד קיומי, התייצבות למילואים וניהול הבית והמשפחה כשהחצי השני בצבא. לכבוד הוא לי להיות חלק מקבוצה מדהימה של אנשים, שכל אחד ואחת מהם הצליחו על אף כל הקשיים והמכאובים, ושלל המצבים הבלתי-אפשריים, להיות כאן היום.”
כנגד כל הסיכויים
הבחירה בלימודי רפואה – ממסלולי הלימוד הארוכים והמפרכים ביותר – היא תמיד בחירה מורכבת, אבל עבור ד”ר יוכי מוֹרְחַי מדובר במורכבות כפולה ומכופלת. היא גדלה למשפחה חרדית בבת ים ולמדה במוסדות חרדיים שבהם אין בחינות בגרות ורוב בוגרותיהם ממשיכות ללימודי תעודה בגננות או ניהול חשבונות. היא, כתולעת ספרים מגיל צעיר, נחשפה בספרים לעולמות חדשים, וכבר בכיתה י’ החליטה להיות – דווקא? – רופאה.
כעת לא נותר לה אלא לברר מה נדרש כדי ללמוד רפואה. “התחלתי לבדוק ברשת מה צריך בשביל זה, והבנתי שאצטרך פסיכומטרי ובגרות או מכינה.” בגיל 17 וחצי היא נסעה לאוניברסיטה העברית לברר על מכינה, והיועצת אמרה לה: “את צעירה מדי, המכינה מיועדת לבני 18 ומעלה.” יוכי התעקשה, והיועצת – יוכי עוד זוכרת את שמה, ליאת – ביקשה אישור מיוחד וקיבלה אותו. “כך התחלתי קדם מכינה. זאת הייתה הכיתה המעורבת הראשונה שלי – גברים ונשים באותה כיתה – וקשה לתאר איזה הלם זה עבור מי שלמדה תמיד רק עם בנות.” מהקדם-מכינה היא המשיכה למכינה עצמה וסיימה אותה עם ידע המקביל לחמש יחידות במתמטיקה, פיזיקה, כימיה ואנגלית.
מאחר שבי”ב היא השלימה גם את המבחנים הפסיכומטריים היא הייתה מוכנה כעת לאקדמיה, ובאופן ספציפי – ללימודי רפואה. “ושוב הגיל שלי כמעט הרס לי, כי הייתי רק בת 18 וחצי, מוקדם מדי ללימודי רפואה מבחינת התקנון. שקלתי ללכת לשירות לאומי במד”א, אבל הרעיון של שירות מעורב הלחיץ את אמא שלי.” הפשרה שנמצאה הייתה לימודי תואר ראשון בתחום אחר, והיא בחרה במסלול המאתגר של תואר כפול בכימיה ובביולוגיה, עדיין באוניברסיטה העברית. “כדאי לציין שגם המגורים במעונות לא היו משהו מובן מאליו עבורי ועבור המשפחה שלי.”
שנתיים חלפו, ויוכי הגישה מועמדות ללימודים בפקולטה לרפואה ע”ש רפפורט – והתקבלה. בשנה הראשונה היא התגוררה במעונות אבל בשנה השנייה היא עברה למגורים בשכירות עם שותף – עוד צעד יוצא דופן בקהילה שלה. ואם לא די בכך היא גם אימצה כלב נחייה. “כל אלה דברים שאינם מקובלים בחברה החרדית, אבל אלה הבחירות שלי,” היא אומרת, “והמשפחה שלי כיבדה אותן תמיד, גם כשהיה קשה. עבורי כלב זה שותף, עוגן בחיים, ודרכו הגעתי לאנשים ממש מדהימים שפגשתי בגינות כלבים בטכניון ובמקומות אחרים.”
הבחירה הגדולה האחרונה, ואולי החשובה מכולן, הייתה הבחירה בבעלה לעתיד – הם כבר גרים יחד והחתונה תתקיים במרץ 2026. הם הוא בכלל חילוני, בוגר הטכניון (פיזיקה), והם הכירו בזכות אותו שותף שלה לדירה הקודמת ובזכות חדר הכושר בטכניון. “אמא שלי חשבה שאצטרך לבחור – כלב או בעל – אבל אני נשארת עם שניהם.”
כיום היא עובדת ברמב”ם ובקרוב תעבור עם בעלה להתמחות באורתופדיה בשיבא. הבחירה באורתופדיה, שנבעה ממשיכתה לעולם הכירורגיה, התחזקה מאוד בעקבות המלחמה וריבוי הפצועים הנזקקים לשיקום אורתופדי. נעשים שם דברים ממש מדהימים, ואני רוצה להיות חלק מזה,” היא אומרת.
אין לנו ספק שהיא לא תפסיק להפתיע, מה שמתבקש מהאופן שבו היא מתארת את תפיסתה הדתית: “לא יצאתי בשאלה – אבל אני תמיד מחפשת תשובות.”
רפואה או הנדסה? גם וגם.
ד”ר מאיה הרשקו לא הסתפקה במסלול הרגיל של לימודי רפואה אלא בחרה בתואר כפול בהנדסה ביו-רפואית ורפואה – BSc ו-MD. “היו לי חלומות גם על הנדסה וגם על רפואה, והרגשתי שמוקדם מדי לבחור אחת מהשתיים. אבא שלי רופא וחבר סגל בפקולטה לרפואה, אבל יש לי במשפחה גם מהנדסים, ככה שקיבלתי המלצות גם על הנדסה וגם על רפואה, ולכן התאים לי להתחיל במסלול הכפול ולבחור בהמשך. בסופו של דבר אהבתי את שני הכיוונים ואת הקשר ביניהם והמשכתי בזה עד הסוף.”
כיום כבר ברור לה שהיא רוצה להיות רופאה ולא מהנדסת, אבל היא מאמינה שהידע הטכנולוגי חשוב מאוד ברפואה ובקידום הרפואה. תפיסה משלבת זו תואמת את עצם הקמת הפקולטה לרפואה בטכניון – החלטה שהתקבלה בשנת 1969 מתוך תפיסה שהשילוב בין רפואה וטכנולוגיה יהיה מרכיב חיוני בבריאות האדם.
הרשקו, ביתו של פרופ’ דן הרשקו ונכדתו של חתן פרס נובל פרופ’ מחקר אברהם הרשקו, היא דור שלישי בפקולטה לרפואה, “כך שהיו ציפיות אבל אף אחד לא דחף אותי לכיוון מסוים, וכיום אני מאוד מרוצה מהבחירה שלי. המסלול הכפול בנוי טוב מאוד, ואני מרגישה את זה כיום בהתמחות ברמב”ם – קיבלנו ידע מאוד רחב ומעמיק שמשמש אותנו היטב.” לגבי העתיד היא אומרת: “אני מאמינה ברפואה הציבורית ובחשיבותה ואוהבת את תחום הכירורגיה שבו אני עוסקת ואת העבודה ברמב”ם.”
קרדיט תמונות: שי אלבז ואבי אבוטבול, דוברות הטכניון
