פאנל גיבורות וגיבורי על 2 - מפגש של חוסן והעצמה
מאות מחברי קהילת הטכניון התכנסו באודיטוריום צ’רצ’יל לפאנל מרגש וייחודי: "גיבורות וגיבורי על 2 -ממשיכים קדימה" שנערך ב־26.11
הפאנל כלל 11 סטודנטים וסטודנטיות, בוגרים, חברי סגל אקדמי ומנהלי, שנפגעו בטבח השבעה באוקטובר ובמלחמת “חרבות ברזל” שפרצה בעקבותיו. המשתתפים בחרו באומץ לפתוח את ליבם ולשתף את הקהל בסיפור האובדן האישי שלהם ובדרך שבה הם מוצאים כוחות, משמעות ועשייה על אף השבר. עדויותיהם חשפו את הרגעים הקשים לצד הבחירה יומיומית בחיים, בלימודים, בעשייה ובתקווה.
האירוע שילב בין סיפורי חברי משפחת הטכניון שבחרו לצמוח מתוך הכאב והאבדן, ובין סיפוריהם של הנופלים, שעל מורשתם סיפרו בני משפחותיהם וחבריהם באמצעות עדויות אישיות וסרטונים.
כך קיבלו שני סוגי הגיבורים את מקומם: הגיבורים החיים בינינו, הבוחרים להמשיך ולצמוח, והנופלים, שמורשתם ממשיכה להנחות ולהשפיע.
השחקן והקומיקאי גורי אלפי הנחה את האירוע והביע את התרגשותו מהזכות להשתתף בפאנל זה בטכניון בפעם השנייה. המפגש נע בין רגעי עצב וגעגוע לרגעי חיוך והומור עדין, ואופיין באווירה אנושית, מחזקת ומכילה, המדגישה את עוצמתה של קהילה מאוחדת.
הפאנל התקיים במעמד המשנה הבכיר לנשיא הטכניון, פרופ’ דני רז, והמשנה לנשיא ומנכ”ל הטכניון, ד”ר רפי אבירם.
את האירוע הובילה איילת פריימן, מנהלת מרכז החוסן, שפתחה בדברי ברכה והדגישה את חשיבות התמיכה והסיוע בקמפוס ואת שיתוף הפעולה החשוב בין היחידות השונות, כבסיס לחוזק קהילתי.
מרכז החוסן בטכניון מציע מגוון סדנאות, הרצאות ופעילויות לכלל חברי הקמפוס, סטודנטים, סגל מנהלי ואקדמי. המרכז מתכלל ומעבה את שירותי התמיכה הקיימים ובמקביל יוזם מפגשי חוסן קהילתיים המחזקים את תחושת השייכות והחיבור בקהילה.
פאנל “גיבורות וגיבורי על ממשיכים קדימה” היווה תזכורת לכך שחוסן קהילתי נבנה ביחד, דרך סולידריות, הקשבה, שיתוף, רגישות ובחירה יומיומית להמשיך הלאה, ביחד ולמרות הכול.
יוני מלכא ז”ל – איש של אנשים
מיכאל מלכא, בוגר הפקולטה לאווירונאוטיקה וחלל ע”ש סטפן ב’ קליין, ואחיו אריאל, שהחל השנה את לימודיו בפקולטה למדעי הנתונים וההחלטות, שיתפו את סיפורו של אחיהם יוני ז”ל, שנפל בקרב בחאן יונס ב־5 בדצמבר 2023, בגיל 23, מפגיעת טיל בטנק שלו. יוני התאפיין בצניעות וענווה. בין חבריו היו אנשים מרקעים שונים, והוא הקשיב לכל אחד מהם בהערכה וללא שיפוטיות.
ליוני היה חיבור עמוק לטבע, בבקרים עבד בחקלאות ובזמנו הפנוי טייל עם חברים בשבילי הארץ שאהב עם דגש מיוחד להתבוננות בציפורים. זמן קצר לפני פרוץ המלחמה נפצע ויכול היה לבחור להמשיך את תקופת ההחלמה אך התעקש לחזור ולשרת.
“האור של יוני, כמו של שאר הגיבורים, ממשיך לפגוש אותנו בדרכים שונות וגם ע״י הנצחה” סיפרו אחיו.
יעקב עוזרי ז”ל – לוחם ויוצר
הגר דניאלס-עוזרי, משתלמת לתואר שני בפקולטה לכימיה ע”ש שוליך, סיפרה על בן זוגה, יעקב עוזרי ז”ל, שנפל בקרב בעזה ב־7 בנובמבר 2023 בהיותו בן 28, מפגיעת מטען נפץ בטנק שלו.
יעקב, סטודנט לעיצוב תעשייתי בשנקר ולוחם שריון, היה אהבת נעוריה של הגר מגיל 16.
“יעקב לא רק היה לוחם, הוא היה יוצר ובעיקר אדם אוהב, רגיש לזולת ומי שניחן בראייה לטווח ארוך.” תכונות אלו באו לידי ביטוי כבר בשבועות שלפני הקרב. ב־7 באוקטובר, כשיעקב הבין את גודל האירוע הצפוי, הוא הזמין מיד בדים והחל לתפור ולשפץ ציוד צבאי. במהלך היום התאמן ובערבים תפר “שכפודים” עבור חבריו בפלוגה.
שבוע לפני מותו יצא לאפטר קצר בביתו, והספיק לבדיקת אולטרסאונד יחד עם הגר. היא שמחה שלפחות הספיק לראות את בתו באולטראסאונד ולהרגיש את בעיטותיה.
ד”ר בן אנגלהרד, חבר סגל בפקולטה לרפואה ע”ש רפפורט וגיסו של יעקב הוסיף: “יעקב היה סבלני ומלא באור ותמיד דאג לסובבים אותו. הוא הותיר אחריו חלל גדול. חסרונו מורגש יום יום.”
יאיר חנניה ז”ל – המפקד השליו
ד”ר ניר חנניה, חבר סגל בפקולטה לכימיה ע”ש שוליך , שיתף בסיפורו של אחיו הצעיר, יאיר, שנפל ב־2 בנובמבר 2024 בצפון רצועת עזה. יאיר, בן 22 בנופלו, היה מוזיקאי מחונן, חזן ופייטן, שניגן בפסנתר, גיטרה, עוד וסנטור. בכל שבת לימד פיוט חדש למשפחתו, ובמוצאי שבת ניגן בעוד אחייניו רוקדים סביבו.
במחברת שהשאיר כתב יאיר: “אני חושב שמשמעות החיים היא לצאת מאזור הנוחות שלך”. את תפיסה זו יישם בחייו בצורה מעוררת השראה. למרות שמטבעו היה מוזיקאי עדין נפש, בחר לשרת כלוחם בגבעתי והפך למפקד וסמל מחלקה מצטיין. במהלך כמעט שנה של לחימה בעזה, שימש דוגמה לחייליו בשקט והשלווה שהקרין.
ד”ר חנניה מספר: “החיילים סיפרו שהנוכחות הבטוחה שלו, היותו אוזן קשבת לפחדים ולקשיים שלהם, היא מה שנתנה להם את הכוח לחזור לשרת שוב ושוב”. גם בחזית המשיך יאיר לחזק את חייליו דרך מוזיקה וניגון, ובזמני הפוגה אף ניגן לקשישים בגליל.
במכתב שהותיר כתב יאיר: “תקומו מהאבל וצאו לתקן את העולם… תהיו אנשים טובים, אמיתיים, מחבקים. תאהבו אחד את השני.”
אל”מ רועי לוי ז”ל – מנהיג ומופת
רועי לוי ז”ל נפל ב־7 באוקטובר 2023 כשהוביל כוח לוחמים לתוך קיבוץ רעים. הוא היה קצין שלאורך כל הקריירה הצבאית הענפה כלוחם ומפקד ביחידות עילית, הנהיג את חייליו בהשראה והעניק להם דוגמה אישית. במהלך מבצע “צוק איתן” נפצע רועי קשה מאוד בראשו מפגיעת טיל נ”ט והדהים את רופאיו שהצליח להתגבר על פציעתו. במקביל לשיקום ארוך ואינטנסיבי למד לתואר שני במשפטים, גידל את ילדיו, לא חדל לרגע לפעול למען המדינה ולמען האנשים ואף חזר לשירות מבצעי מלא בתום השיקום.
יעל לוי, אלמנתו ואם שני ילדיו, סיפקה הצצה לצדדים הפחות מוכרים באישיותו: “עבור הפקודים שלו הוא היה מפקד מסור, הדבק במשימה, נטול פחד. בבית הוא אהב לשחק עם הילדים, לצחוק ולעשות שטויות.”
רפי נוה אביה של יעל, בוגר הטכניון, חוקר במוסד שמואל נאמן ומנכ”ל אינטל ישראל לשעבר, סיפר על היכרותו רבת השנים עם רועי והוסיף: “משיחותיי עם רועי למדתי להכיר אדם עם דאגה ואהבה שורשית למדינה, שפעל בצבא מתוך מחויבות ומסירות וגם מצא זמן להיות איש משפחה.”
עמית חיות ז”ל – איש של נתינה וחסד
ציפי חיות, בוגרת הטכניון, שכלה את בנה סרן עמית חיות ז”ל, שסיים תואר משולב בפקולטה למדעי המחשב ע”ש טאוב ובפקולטה למתמטיקה . עמית נולד בחיפה ב-1995 ונפל ב־26 באוקטובר 2024 בקרב בדרום לבנון, בעת שהיהמפקד מחלקה בגדוד 8207 בחטיבת אלון.
למרות שהתקבל ליחידות טכנולוגיות בצבא, בחר עמית לשרת כלוחם בגולני, ובהמשך הפך למפקד מצטיין. גם בשירות המילואים הפגין מסירות בשילוב מקצועיות, רגישות ותחושת שליחות עמוקה, ופיקד על מחלקה באופן שהותיר חותם על חייליו.
עמית עבד בחברת “אנבידיה”, הכיר את בת זוגו שירי בטכניון ותכנן להינשא לה. בספטמבר 2024 ביטל טיסה מתוכננת לסרי לנקה בעקבות צו המילואים שקיבל. אימו תיארה את משפחתה כמשפחה ציונית שורשית ואת עמית כהתגלמות ערכים של נתינה, חסד ותרומה למדינה.
תומר זורדה, חברו לשירות המילואים וסטודנט שנה א’ בפקולטה להנדסת חשמל ומחשבים ע”ש ויטרבי, סיפר: “עמית היה הראשון שפגשתי כשנכנסתי לפלוגה. מאז הפכנו קרובים: עברנו יחד מסלול הכנה לקורס מפקדי פלוגות, התלבטויות, ויכוחים וחוויות מילואים. עמית היה זה שכיוון אותי ללימודים בטכניון וגם המליץ לי מה כדאי ללמוד ומה לא. אני מרגיש שהוא שותף לעשייה שלי. הוא חסר לי בכל רגע.”
אבי עמר ז”ל – געגוע לגיבור אמיתי
שחר עמר, סטודנטית בשנה הרביעית בפקולטה להנדסה כימית ע”ש וולפסון, שיתפה בסיפורו של אביה, אבי עמר ז”ל, מפקד בדרגת סגן ניצב במשטרת ישראל שנפל בקרבות ה-7 באוקטובר. אבי, בן 54, שירת במשטרת ישראל למעלה מ-29 שנים, והגיע לדרגות בכירות כמפקד זרוע תשתיות ביחידת יואב במחוז הדרום.
בשבת של ה-7 באוקטובר, כשנשמעה האזעקה הראשונה, הוא לבש מדים, שלח תמונה למשפחה ויצא לקרב. הוא היה בין הראשונים שהגיעו לתחנת המשטרה בשדרות, שם סייע לנטרל עשרות מחבלים לצד מפקד המחוז. בדרכו לקיבוץ כפר עזה נקלע למארב על כביש 232 – תוך כדי חילופי אש עם המחבלים, החליף גלגל פגוע של רכבו ביד אחת, וביד השנייה החזיק נשק וניהל את הקרב. בין לבין הספיק אבי לשוחח עם בתו הבכורה, אחותה של שחר ולהרגיע אותה שברקע נשמעות יריות. שחר תיארה אבא קשוב ומפרגן אשר למרות עבודתו ותפקידיו התובעניים, הקדיש את מיטב זמנו לה ולשמונת אחיה ואחיותיה.
בסופו של אותו יום נורא, הגיע אבי לקיבוץ בארי. במהלך הסתערות על בית שבו החזיקו מחבלים בבני ערובה, נפגע אבי מטיל נ”ט והוא נהרג.
לאחר מותו גילתה שחר כמה היה אביה גיבור באותו היום ושמעה מניצולים על גילויי הגבורה שלו. סיפורים אלה רק מעצימים את הגעגוע שלי אליו, היא מסכמת.
סבסטיאן (סבי) איון ז”ל – האיש שאפשר לסמוך עליו
יונתן איון, חבר סגל מנהלי באגף בינוי ותחזוקה, איבד את אחיו הבכור, סבסטיאן (סבי) ז”ל, שנפל ב־19 במרץ 2024 בעת שכוח המשימה פינה מחבלים מבית החולים שיפאא בעזה ונפגע מאש כוחותינו.
סבי עלה לארץ מארגנטינה בגיל 15 לבדו, עבר לפנימיית הדסים בירושלים, והחלום להתגייס לשייטת 13 הוביל אותו לשירות צבאי משמעותי. כשהגיע לגיל הגיוס, התגייס לשייטת, והמשפחה עלתה מארגנטינה בעקבותיו. “הוא התעקש לעלות ולהישאר בארץ. פה הוא הרגיש שייך”, סיפר אחיו יונתן.
בשנים האחרונות ניצח סבי את מחלת הסרטן בה חלה, והמשיך לשרת במילואים בהתנדבות. ב־7 באוקטובר קפץ ללא היסוס עם צוותו ביחידת 401, פעל בגבורה וסייע בלחימה.
לסבי הייתה שמחת חיים מדבקת ואנרגיה מתפרצת. הוא היה תמיד בתנועה, אהב לטייל לאורכה ולרוחבה של הארץ, לבקר חברים, לפתור בעיות ולפזר אופטימיות. “הוא היה מישהו מיוחד שאפשר לסמוך עליו”, תיאר יונתן. סבי חסר מאוד לארבעת ילדיו, הוריו, אחיו, אחותו, בת זוגו ולמכריו הרבים, המוקירים את חיוכו המיוחד.
חוט מקשר של אהבת הזולת, גבורה, נתינה והקרבה עובר דרך סיפוריהם האישיים של הנופלים. בני המשפחות והחברים על הבמה היטיבו לשתף כיצד מוצאים את תעצומות הנפש להמשיך בחיים על אף הכאב ,להרבות בעשייה ו”להמשיך קדימה” לאור מורשתם של הנופלים.
