"מרגיש יותר ישראלי מהישראלים"
ד"ר מוהיט גוסוואמי, פוסט-דוקטורנט מהודו, מבשל בזמנו הפנוי אוכל הודי לחיילים בצפון
ד”ר מוהיט גוסוואמי (Mohit Goswami) הוא פוסט-דוקטורנט בקבוצת המחקר של פרופ’ קוסטה וולוך בפקולטה להנדסה אזרחית וסביבתית. בקרוב ימלאו שנתיים וחצי לבואו לישראל, ובתקופה קצרה זו הוא כבר פרסם ארבעה מאמרים בכתבי עת בין-לאומיים יוקרתיים, ושני מאמרים נוספים נמצאים כעת בביקורת.
לטכניון הוא הגיע אחרי לימודים במכון ההודי לטכנולוגיה (IIT Kharagpur) ובאוניברסיטת פרדו, משם הגיע לישראל כדי להגשים את חלומו: לערוך מחקר בטכניון. “פרדו היא אוניברסיטה מצוינת,” הוא אומר, “אבל כאן אני מרגיש הרבה יותר מחובר לאנשים ולתרבות.”
על השהות בישראל בתקופה הנוכחית הוא מדבר באהבה מהולה באופטימיות. “אני ממש שמח להיות כאן, ולא מפחד. לפעמים אני מרגיש יותר ישראלי מהישראלים, כי אני רואה אותם נלחצים במתקפות הטילים בזמן שאני והחברים שלי פשוט מגיעים למרחב המוגן ומעבירים את הזמן במשחקים. חשוב להבין גם שבניגוד לשמועות, שיתופי הפעולה שלנו בעולם נמשכים במלוא האנרגיה – חוקרים מהעולם רוצים לעבוד איתנו ועובדים איתנו.”
מאז שהגיע לישראל הוא עבד עם אוניברסיטת פביה באיטליה, עם אוניברסיטת אקרון בארצות הברית, עם IIT Kharagpur בהודו ועם IPF בדרזדן, גרמניה. כמו כן, הוא שיתף פעולה עם הטכניון בחקר תפיחה של הידרוג’לים.
“לא במקרה באתי ללטכניון,” הוא מבהיר. “זה מוסד מעולה, והמנחה שלי, פרופ’ קוסטה וולוך, הוא חוקר בעל שם עולמי. לשמחתי גם בהקשר הבין-אישי הוא נהדר – תמיד ימליץ עליך לעמיתיו ותמיד יקשיב לרעיונות שלך, גם אם לך הם נשמעים טיפשיים.”
ד”ר גוסוואמי עוסק במחקר ופיתוח של חומרים חדשים ומשופרים למגוון יישומים בחלל, בתחום התחבורה – צמיגים חדשניים המתקנים את עצמם ורכבות מהירות – ולשימושים רפואיים. במחקר הממומן על ידי רשות החדשנות (מענק קמין) הוא מפתח חומרים מבוססי בזלת. “בזלת היא חומר גלם חזק, נפוץ, בר-קיימא ולא רעיל,” הוא מסביר, “והחומרים שאנחנו מייצרים ממנה עשויים לשמש בציפוי חוטי חשמל וביישומי הגנה רבים, תוך הפחתת עלויות והגברת האמינות התפעולית.”
תחום אחר שהוא עוסק בו הוא חומרים זוכרי צורה – פולימרים שצורתם משתנה בקירור וחימום. תחום נוסף – חומרים המתקנים את עצמם. “תאר לך שאתה נוסע ופתאום יש לך פנצ’ר. באמצעות חומרים כאלה, במקום שתצטרך לעצור, להחליף צמיג ולנסוע לפנצ’רייה, הצמיג יתקן את עצמו. זה לא יחסוך רק אי-נוחות אלא גם תאונות.” רבים מהחומרים שהוא מפתח מבוססים על שיירי פלסטיק, כך שיש בהם גם ערך סביבתי עצום.
נוכח המנעד הרחב של תחומי המחקר שלו קשה לדמיין שיש לו פנאי, אבל את הפנאי הוא מוצא – ותורם מזמנו לקהילה. בין הכנת אוכל הודי לחיילים בצפון והסעתו אליהם הוא מתמודד עם אתגרים אישיים לא פשוטים. בזמן המלחמה עם איראן הוא נסע כמה פעמים למעבר טאבה, שם סייע לסטודנטים הודים לצאת מישראל נוכח עוצר הטיסות. אחת היוזמות האחרונות שלו היא האקתון הודי-ישראלי בחסות שגרירות הודו בישראל, יחידה 8200 ואוניברסיטאות ישראליות, ש”עסק בפיתוח טיפולים מהירים לפצועי המלחמה הרבים במלחמת חרבות ברזל. בעקבות הצלחת ההאקתון אנחנו מתכננים אירועים דומים בהמשך.”
