מתכננים עתיד

זהות עירונית חדשה בעפולה, תעשייה ומגורים באשדוד ועתידו של נחל חדרה – בפרויקטי הגמר בארכיטקטורה ואדריכלות נוף

הגשות פרויקט הגמר בארכיטקטורה ואדריכלות נוף הן רגע השיא בלימודים בפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים. הפרויקטים המוגשים הם תוצר של מחקר ותכנון מעמיק ומציעים אפשרות לדמיין שינוי משמעותי במרחב. הפרויקטים המוצלחים בדרך כלל מציגים פתרונות אדריכליים ובמקביל מנצלים את ההזדמנות לבירור תמות מקצועיות וסוגיות קריטיות, רגע לפני שיוצריהם יוצאים לשוק העבודה.

בעולם שבו משבר האקלים מתממש מול עיננו, ובארץ שבה אופני השימוש במרחב הציבורי מעוררים מחלוקות עכשוויות, העיסוק בשאלות הללו הוא קריטי לארגז הכלים המקצועי ומייצר פרויקטים עם פוטנציאל מרתק.

העבודה על פרויקט הגמר מתקיימת במסגרת של ארבע קבוצות סטודיו בארכיטקטורה וקבוצת סטודיו באדריכלות נוף. קבוצות הסטודיו השונות מתמקדות בנושאים שונים: סטודיו מרחב תודעה וקיימות שבמרכזו דיון ביקורתי בסוגיות הסביבתיות העומדות על סדר היום במרחב הישראלי. (מנחים: ארכ’ שמעיה צרפתי, ארכ’ ישי וול. מנחה מחקרי: ד”ר אור אלכסנדרוביץ’). בסטודיו ארכיטקטורה (פרו)אקטיבית רואים בפרויקט הגמר מעבדה ניסיונית לביקורת וחשיבה מחודשת על תהליכי השינוי בסביבה הפיסית, החברתית והפוליטית שבתוכה הם חיים ופועלים. (מנחים: פרופ׳ אורח גבי שורץ, ד”ר דקלה יזהר. מנחה מחקר: ד”ר רונן בן אריה). הסטודנטים יכולים גם לבחור בסטודיו עירוני שמהווה מסגרת לניתוח, חשיבה ועשייה אדריכליים במציאות העירונית הישראלית (מנחים: פרופ’ח אורח אורי הלוי וד”ר איימן טבעוני. מנחה מחקר: ארכ’ עומרי זילכה).

סטודיו נוסף שבמסגרתו עובדים הסטודנטים על פרויקט הגמר הוא סטודיו טכנולוגיה ואדריכלות המשתמש בטכנולוגיות תכנון וייצור עכשוויות כדי לבחון את השפעתם על סוגיות אדריכליות ותרבותיות. (מנחים: פרופ׳ אורח איתן קימל וארכ׳ דוד רובינס. מנחה מחקרי: ד”ר ליאת אייזן). הסטודיו באדריכלות הנוף פעל תחת התמה: מציאות חזון, שינוי – עתיד הנוף הישראלי ואפשר לסטודנטים לבחור פרויקטים העוסקים בעתיד המרחב הישראלי (מנחות פרופ’ח אורחת דפנה גרינשטיין, אדר’ נוף עליזה ברודיא, פרופ’ אורח ברברה אהרונסון ואדר’ הנוף תמר דראל פוספלד. מנחת מחקר: ד”ר שירה וילקוף)

עמיאל ליבלינג מסטודיו מרחב תודעה וקיימות בחר להתמקד בעיר עפולה. הפרויקט שזכה לשם מארג השאריות מתמקד בתפקידו של האוכל בהתפתחות והתנהלות המרחב העירוני. מקרה הבוחן הוא המרכז העירוני של העיר עפולה שתוכננה ב1925 על ידי ריכארד קאופמן. הרעיון לפרויקט נולד כשליבלינג השתתף בהצלת מזון בשוק הסיטונאי בחיפה. “במהלך ההצלה הבחנתי בפוטנציאל הקיים בחצר האחורית של מרחבי המזון בעיר. ראיתי מרחב סמוי מהעין, אנושי, המפגיש בין אנשים שונים שלכולם מטרה אחת – לתת חיים חדשים בפירות ובירקות שנזרקו לפח. בפעולה זיהיתי את הכוח שיש למרחב כזה בתוך העיר, כוח כלכלי, חברתי ועירוני. ואיך בעזרתו ניתן לייצר כלי ליצירת זהות עירונית חדשה. העיסוק באוכל מפגיש בין התכנון הנוקשה והגנרי כיום לייחודיות ויוזמות מקומיות שהתפתחו בעבר.”

תוכנית קאופמן למרכז העיר עפולה כללה מארג שלם של מבנים העוטפים מרחבים ציבוריים פתוחים. כאשר הבינוי כלל מרחב לשוק, אזור מגורים עם משקי עזר ואזורי מפגש וחינוך (בתי ספר חקלאיים). ליבלינג מסביר שעם השנים אותם מרחבים ציבוריים שתוכננו בקפידה ע”י קאופמן התמלאו בסופרמרקטים, וליבה העירוני של עפולה הלך ודעך. לתפיסתו אוכל הוא בעל פוטנציאל למנוע התחדשות עירונית, הוא החזיר לציבור את יתרונותיה של תוכנית קאופמן ושילב אותה עם המציאות הקיימת, תוך כדי התייחסות ליתרונות הכלכלה המעגלית. “אני בעצם ‘מפוצץ סופרים’, אני מתערב בחללי הסופרים ומפרק אותם תוך יצירת מרחב ציבורי חדש לעיר שנותן מקום חדש לשאריות המזון. מרחב זה כולל שימושים תומכים. ביניהם, מטבח משותף, מרחב לחקלאות עירונית ומרחבי לימוד לשימוש מושכל במזון שיכולים לשמש את כלל האוכלוסייה ולהחזיר לעיר את המרחב הציבורי שאבד.”

עמיאל ליבלינג

הסטודנטית רוני הלל מסטודיו טכנולוגיה ואדריכלות בחרה להתמודד עם סוגיה חשובה אחרת – תהליכי המדבור העולמיים והשפעתם על המרחב בישראל. מדבור הוא תופעה רחבה שכוללת תהליכים של פגיעה בקרקעות פוריות בגלל פעילות אנושית כמו כריתת עצים, רעיית יתר וכן הלאה. תהליכים אלה מצמצמים את היצע הקרקעות המתאימות לחקלאות ופוגעים במערכות טבעיות. הלל התמקדה ברצועה הישראלית שעובדת את התהליך ומשתרעת מהנגב לכיוון ים המלח. הפרויקט שתכננה מנסה להתמודד עם התופעה באמצעות תכנון אדריכלי ובניה באמצעות חומר מקומי במקום בטון, דרך שיטות בנייה חדשות המבוססות על המסורתיות. הפרויקט הוא תוצר של מחקר מתמשך של מעבדת MTRL, בראשות פרופ”ח אהרון שפרכר, בו מעורבת הלל ומתמקד בשימוש בשיטות בניה מתקדמות מאדמה.

הלל מסבירה ש”הפרויקט הוא ניסוי שמציע שיטות בניה ואדריכלות כפתרון ידידותי לסביבה. מטרתו להפחית בזיהום ולהטיב עם המרחב המקומי ודייריו המגוונים: האנושיים, כמו גם בעלי חיים והצמחייה.” כדי להבהיר את השימושיות של ההצעה, תכננה הלל אתר התיישבות אקספרימנטלי הכולל מעין מפעל לבניה באדמה, אזור למגורי העובדים, אזור של חקלאות חדשנית ואזור קהילתי משותף. האתר המתוכנן כולל גם מרחב של בתי הארחה וקמפינג כדי לאפשר למבקרים במקום ללמוד על השיטות ולהעלות את המודעות לתחום. הלל מסבירה ש”שיקום הקרקע מתקיים בעזרת החדרה מלאכותית של מים לכמה נקודות בקרקע בהתאם לטופוגרפיה. המים נאספים מהלחות באוויר בעזרת בארות אוויר שמיוצרות מחומר מקומי בתהליך שמתבסס על הבדלי הטמפרטורות בין היום והלילה. במקביל תהליך הבניה מתבסס על גירוי הבקטריות הנמצאות בקרקע באמצעות מזון, כך שהן מקשיחות אותה ומאפשרות להשתמש בה כחומר בניה. תהליך שפותח ביעוץ של פרופ’ מיכאל צסרסקי.”

כל אזור בפרויקט זכה לטיפול אדריכלי ייחודי. מגורי העובדים מייצרים מעין סמטאות ומרחבים למפגש. בחלק זה בעיצוב הפנים נעשה שימוש בחומרים מוכרים כדי לתת לעובדים תחושת בית. לעומתם התכנון של בתי הארחה מדגיש את חווית הנופש והחדשנות של הבניה ומבוסס על מעין גבעות חול. הלל מקווה שבעתיד ישמשו הטכנולוגיות בפרויקט לבניה באזורים צחיחים תוך שינוי דרך החשיבה המקובלת על התאמת הבניה לאקלים.

שגיב חמו, מהסטודיו העירוני בחר להתמודד בפרויקט שלו – רובע ת’– עם אזורי התעשייה העירוניים ובחר באזור התעשייה באשדוד כמקרה מבחן לתכנון המרחב באופן התואם לצרכים העתידיים. “חקרתי את העיסוק העכשווי במרחבים תעשייתיים. יש כיום מגמות של התחדשות עירונית של אזורי תעשייה. בחלק מן המקרים הם הופכים למרחבי מסחר או אזורי הייטק. אבל מבחינתי הם מהווים הזדמנות לבחון את הקשר בין התעשייה לעיר. למצוא כלי תכנון ועקרונות ליצירת מרחב של עירוניות תעשייתית לטובת כולם.”

חמו מסביר שהתעשייה הנוכחית מודעת לצורך להתקדם מבחינה טכנולוגית ומתמודדת על בעיות כמו מחסור בעובדים מיומנים והשפעות סביבתיות. “שילוב של אקדמיה, מחקר וחינוך טכנולוגי עוזר לפיתוח התעשייה ולייעול המפעלים. המרחבים האלה מופרדים בכביש מהעיר ובדרך כלל מוקפים בשטחים חקלאיים בגלל שהם בקצה העיר, אני מציע לשלב אותם בעיר לתכנן מערכת המשלבת שימושים תעשייתיים ומסחר עם דופן עירונית. הפרויקט הוא בעצם מחשבה אחרת על התעשייה ותפקידה החברתי והאקולוגי כחלק מן המרחב העירוני והחברתי.”

החשיבה מחודשת על אזורי התעשייה על פי חמו, מאפשרת לצמצם את טבעית הרגל האקולוגית העירונית ובעיקר לצמצמם את הפסולת. המודל הכלכלי שבבסיס הפרויקט נועד להפחית בשימוש במשאבים מתכלים ובצורך במחזור בעזרת שילוב של מגוון תעשיות המזינות אחת את השניה מבחינת חומרי הגלם. “יש בישראל משבר של מתקני הטמנה ובפרויקט שילבתי מתקני טיפול בפסולת במרחבי התעשייה כדי להגדיל את המודעות וליצור גיוון. -הרעיון להתערבות היה להפוך את אזור תעשייה שמהווה אזור שירות ולהפוך אותו לחלק מהעיר. בפרויקט מתוכנן ציר ירוק אורכי שעליו מתחברים מתקני מחזור הפסולת משולבים במבני הציבור והמפעלים ייהנו מחזית נוספת לרווחת העובדים.”

חמאדה (מוחמד) חידר מסטודיו לאדריכלות [פרו] אקטיבית עסק במסגרת הסטודיו של עיצוב עירוני במרחבי סכסוך. הפרויקט התמקד במרכז העיר לוד ובעזרת מיפויים מגוונים (אדריכליים, היסטוריים, פוליטיים וחברתיים) איתר בעיר את נקודות החיכוך המרכזיות. לוד כיום היא עיר מעורבת עם עבר עשיר. בשנים האחרונות סובלת העיר מחיכוכים בין האוכלוסיות השונות בעיר. חיכוכים שהגיעו לשיא בזמן מבצע שומר חומות. העיר העתיקה הוא המרחב העיקרי שבו מתרחשים החיכוכים בין הכוחות הקיצוניים שמובילים את ההתנגשות בעיר.

בניגוד לתפיסה המקובלת המנסה לצמצם את נקודות הקונפליקט, הפרויקט של חיידר מתמקד באזורי החיכוך מתוך אמונה שאדריכלות יכולה לפתור סכסוכים בעזרת התמודדות גלויה ויצירת מרחבים עירוניים לביטוי תחושות התושבים. חיידר יצר סופרפוזיציה של המיפויים השונים, איתר את הנקודות הרגישות ובעזרת התערבות אדריכלית בנקודות שאותרו, הוא מבקש למשוך מבקרים וליצור פלטפורמה להתמודדות עם הקושי. הפרויקט מחזק את מעמדם של המבנים ההיסטורים בעיר ויוצר רשת של מרחבי מחאה שמהווים מנוע לתכנון עירוני. מרחבי המחאה המתוכננים מותאים לרקמה העירונית שבתוכה הם מתקיימים. בין השאר תיכנן חיידר לצד אחת מהכיכרות המרכזיות בעיר שלוחה של העירייה שנועדה לייצר תשתית דמוקרטית ומרחב לשיתוף ציבור. לב הבניין הוא אולם דיונים הפתוח לרחוב ולאזרחים כדי לעודד השתתפות אזרחית. הפרויקט מציע להסתכל על הסכסוך בצורה אחרת. לא להסתיר אלא לחשוף ולתת לכל אזרח  את המקום בעיר לבטא את המורכבות.

בסטודיו של פרויקט הגמר באדריכלות נוף, בחרה נעה נוימן, להתמודד עם המבנה והמראה הגנרי של השכונות העירונית במרחב הישראלי. הפרויקט שנקרא: משבר זהות, מתמקד בשכונה החדשה המתוכננת בחדרה כמקרה מבחן.  “הפרויקט נולד מתוך ביקורת על השכונות המנותקות שלא מאפשרות אורח חיים עירוני. השכונות שאינן בנות קיימא, מפנות את הגב לעיר ומוטות רכב פרטי עם הפרדת שימושים. מבחינה נופית התכנון של השכונות מייצר אחידות ופוגע בתחושת השייכות של התושבים.” נוימן מדגישה לעומת השכונות האלה, המרכז ההיסטורי של חדרה הוא עירוני וכולל רחובות מסחריים ומרחבים פתוחים לציבור כמו גנים היסטוריים. “ראיתי בפרויקט הזדמנות לחשוב מחדש על התכנון של השכונות החדשות וליצור חיבור תוך הדגשה של המאפיינים הייחודים של חדרה שבאים לידי ביטוי במרכז ההיסטורי.”

על סמך ניתוחים של המרחב יצרה נוימן מעין ארגז כלים ייחודי לעיר הכולל בין השאר מספר טיפולוגיות של צמחייה, מאפיינים ייחודים של התכנון העירוני הכולל את הגריד ופרופורציות הרחובות, וחשיבה על האיכות של הבלוק העירוני “החדרתי”. ארגז הכלים משמש את נוימן בתכנון השכונה החדשה שנמצאת ממערב למרכז העיר וממזרח לכביש החוף. “הפרויקט נועד לייצר מסדרון אורבני רב שימושי. כחלק מן הפרויקט כביש ארבע יהפוך לרחוב עירוני. מבני ציבור יחברו את המרכז ההיסטורי לרכבת והשכונה המתוכננת תתחבר עם היער המקומי תוך יצירת כיכר עירונית עם דופן פתוחה ליער.”

סלמא אבו עוביד בחרה להתמקד במסגרת הסטודיו באדריכלות נוף באזור נחל חדרה. לפרויקט קוראים: מעבר לקו – נחל חוצה גבולות והוא עוסק בנחלים חוצי גבולות וברצון לאתגר את הגבולות הפיזיים ותודעתיים של המרחב כדי ליצר אפשרות לשיקום הנחלים במקביל לשיתוף פעולה של קהילות משני צידי הגבול.

נחל חדרה חוצה את גדר ההפרדה (בדומה ל15 נחלים אחרים במרחב). ליד הישובים באקה אלגרביה ובאקה אלשרקיה וג’ת. בצידה הפלסטיני של הגדר הנחל נקי, זורם באפיקו הרחב ומטופל בעזרת תמיכה של האיחוד האירופאי. לעומת זאת, בצד מידי חורף. “תכננתי שכונה חדשה בין באקה אלגרביה וג׳ת שכוללת הרחבה לשני הישובים עם מרחבים פתוחים שעליהם מתועלות ההצפות. במקביל, בעזרת שיטת האגנים הירוקים יעברו מי הנחל טיהור ויהפכו את חווית הביקור בנחל ואת החיים לידו לנעימה תוך הגדלת השגשוג של המערכות האקולוגיות המקומיות.”

מבחינתה של אבו עוביד הפרויקט הוא הזדמנות לשינוי משמעותי שמתעלה מעבר לטיפול הפיזי בנחל וסביבותיו. החומה יוצרת צלקת בשטח ולדעתה של אבו עוביד ניתן להתמודד איתה באופן שיקרב בין האנשים בשני צידי הגדר. “בזמן שהמים לא יודעים גבולות, האנשים באזור מנותקים. אני מאמינה שטיפול נכון בגדר יכול להפוך את המרחב למזמין ומכוון אמנות ומפגשים. בעזרת תהליך איטי של הרחבת הסדקים בגדר ושימוש באגני טיהור אני מציעה לייצר מרחב חדש ואיכותי תוך מבט על הנחל כמכלול. ככה הטיהור הופך לחוויה מתמשכת שהיא חלק מן החיים ומעודדת שיתוף פעולה. החקלאים הפלסטינים (בבאקה אל-שרקייה) ירוויחו מים נקיים ושטחים פתוחים. גם בתוך הקו הירוק (בבאקה אל-גרבייה וג׳ת) ירוויחו מרחבים בנויים ופתוחים – למשל פארק שיתרום להתמודדות עם אתגרי התכנון וההצפות אשר מגבילות את היישובים כבר שנים רבות.”

סלמא אבו עוביד