דברי נשיא הטכניון ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל

שוב הגיע היום הקבוע בלוח השנה, בו אנו מתכנסים כאן, מול קיר הזיכרון ועליו שמות הנופלים, בני משפחת הטכניון שנפלו במערכות ישראל ובפעולות האיבה. יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה הוא יום נדיר, יחיד ומיוחד בלוח השנה הישראלי.

על לוחות הזיכרון, כאן וברחבי הארץ, סביבם אנו מתקבצים ביום המיוחד והקשה הזה חקוקים שמותיהם של הנופלים כולם. הצעירים, המבוגרים, ההורים, הבנות והבנים של כולנו. מאחורי כל שם מסתתר סיפור עצוב וכואב על אב, בן, אח או אחות ששילמו בחייהם על זכותנו לחיות כאן בביטחון ובשלווה.

למעלה מ-25 אלף אישה ואיש, חיילים ואזרחים, נהרגו בקרבות, פיגועי טרור ותאונות אימונים. רשימה ארוכה, מרה וקשה.  רשימה שהיא תזכורת תמידית לאיום הקיומי המרחף מעלינו מראשית ההתיישבות בארץ ועד עצם הימים האלה.

ארבעה שמות חדשים נוספו לרשימה רק בימים האחרונים: משה אגדי,  משה פדר, פנחס מנחם פשווזמן וזאיד אלחמאמדה. 4 אזרחים שנהרגו בידי מחבלים בסבב הטרור שהסתיים רק אתמול. יהי זכרם ברוך .

לצדו של השכול המוכר והכואב כל כך מתקיים לו סוג נוסף של שכול. קשה ומר לא פחות, ויש שיאמרו אפילו יותר. זהו כאבם של בני המשפחה, חבריהם ומכריהם של חללי צה”ל שמקום קבורתם לא נודע ושל הנעדרים, אלו שיצאו לקרב ואשר גורלם אינו ידוע בוודאות.

היעדר הוודאות בדבר גורל יקירם היא גזירה אכזרית מאין כמוה עבור בני המשפחה. קרועים בין ייאוש לתקווה, מיטלטלים בחוסר יכולת למצוא מזור לנפש הדוויה, הם נדונים להמתין. המתנה ארוכה, מייאשת ומייסרת. המתנה מכלה את הימים וטורפת את הלילות. ימים ושבועות הופכים לחודשים, שנים הופכות לעשורים. את התקווה לאות חיים או לשובו של הבן האובד מחליפה תפילה חרישית לקבר, לציון זכר כלשהוא.

וכך הם חיים ומתים בינינו – הנוכחים הנפקדים של משפחת השכול הישראלית.

בחודש שעבר נקרע צוהר קטן לעולמן של משפחות הנעדרים, עם הבאתו לקבר ישראל של זכריה באומל ז”ל, אחד משלושת נעדרי קרב סולטן יעקב, כמעט 37 שנים לאחר שנפל בקרב על אדמת לבנון. אביו של זכריה, יונה ז”ל, שהלך לעולמו לפני עשור, הפך בעל כורחו לסמל של משפחות הנעדרים ובשברון ליבו האמין עד יומו האחרון כי בנו חי ומוחזק בסתר בשבי.

אחותו של זכריה, אסנה הברמן, ספדה לו בבית העלמין הצבאי בהר הרצל וחשפה בדבריה טפח מעולמם של משפחות הנעדרים, כשתיארה את תחושתה בביטוי “עין אחת בוכה ועין אחת צוחקת”, כשהיא מכוונת לתערובת הבלתי אפשרית כמעט של אבל, שכול והקלה. בסיום דבריה פנתה אסנה לאחיה ואמרה לו: “אנחנו נפרדים ממך היום. אני משחררת אותך לאדמה כי טובה היא מאוד. נוח בשלום על משכבך אחי היקר”.

גם אנחנו, במשפחת הטכניון נחשפנו לכאבן העצום של משפחות הנעדרים במס’ הזדמנויות. את סיפורו של הנעדר הראשון, רפאל מוקדי ז”ל, ששמו מופיע כאן על הלוח מאחורי, סיפרנו בעצרת יום הזיכרון לפני שנתיים. רפי, שנהרג במהלך הפריצה לרמת הגולן במלחמת ששת הימים, נחשב לנעדר במשך שמונה ימים, עד שחבריו, שיצאו לחפשו בכוחות עצמם, מצאו את גופתו בשטח – לא הרחק מן המקום בו נפגע. הפרשה כולה, על ספיחיה השונים, ובהם ניסיונות הטיוח וההסתרה של מחדל הפקרתו של רפי ז”ל בשטח,  הותירה צלקת עמוקה בליבם של בני המשפחה והחברים.

הסיפור השני הוא סיפורו של אהוד גולדווסר ז”ל.

בבוקר ה-12 ביולי 2006,  הותקף סיור שגרתי של חיילי מילואים בגבול לבנון מן המארב בידי מחבלי חיזבאללה. שניים מלוחמי הסיור, אלדד רגב ואהוד גולדווסר, נחטפו בידי המחבלים ללבנון, באירוע שהיווה את יריית הפתיחה של מלחמת לבנון השנייה.

אהוד גולדווסר, אודי בפי מכריו, אמור היה לסיים ביום החטיפה את שירות המילואים שלו ולשוב ללימודיו כסטודנט לתואר שני בפקולטה להנדסת אוירונוטיקה וחלל.

רעייתו של אודי, קרנית, הפכה בין לילה לסמל בעל כורחה. מאבקה חסר הפשרות להשבתו של אודי הביתה, מאבק אותו ניהלה ברחבי העולם במקביל ללימודי התואר השני שלה בפקולטה להנדסה אזרחית וסביבתית, נגע לליבות כולנו ואיחד סביבו את העם כולו בתקווה ובציפייה.

לאחר 735 ימים קשים מנשוא של חוסר ודאות בנוגע לגורלם, הגיעה התעלומה אל קיצה העגום: גופותיהם של אודי ואלדד ז”ל הושבו ארצה והם הובאו למנוחת עולמים.

את שמו של הנעדר השלישי, אין איש בישראל שאינו מכיר.

סרן רון ארד, נווט פאנטום במילואים בטייסת “הפטישים”, נשוי לתמי ואב ליובל התינוקת בת השנה, היה סטודנט להנדסה כימית בטכניון באוקטובר 1986, כאשר נקרא להשתתף בתקיפה אווירית על מטרות מחבלים באזור צידון. תקלה בעת שחרור הפצצות גרמה לכך שרון והטיס, ישי אבירם, נאלצו לנטוש את המטוס שהתפוצץ. ישי חולץ, בעוד שרון נפל בשבי ארגון אמל.  בשנים הראשונות לשביו, עוד התקבלו ממנו סימני חיים בדמותם של מכתבים ספורים ובאמצעים אחרים. אך במהלך 1988, שעה שארגון אמל שהחזיק בו היה שרוי בעיצומו של סכסוך פנימי אלים, נעלמו עקבותיו של רון בשבי. הסברה הרווחת היא כי שוביו ערקו לשורות חיזבאללה כשהוא בחזקתם ומשם ייתכן כי עבר לידי האיראנים. כך או כך, עקבותיו לא נודעו עוד.

ממשלת ישראל, לאחר שדחתה תחילה על הסף את האפשרות לעסקת חליפין בה ישוחררו מאות מחבלים תמורת שובו של רון הביתה, מצאה עצמה כעת בעיצומו של מאמץ מודיעיני ומדיני חובק עולם לקבל אינדיקציה כלשהיא אודות גורלו, אך לשווא.

בישראל נותרו ממתינים ומייחלים לאות כלשהוא רעייתו תמי, בתו יובל, אחיו חן ודודו ואמו של רון, בתיה ארד ז”ל, שהלכה לעולמה בלא שתדע מה עלה בגורל בנה.

היטיב לסכם את הדברים אורי לוברני ז”ל, האיש ששימש במשך שנים רבות כמתאם פעולות הממשלה בלבנון. בריאיון שהעניק לפני שנים אחדות, אמר לוברני: “עד היום, בכל בוקר אני נזכר ברון ארד כשאני מתגלח. אני עומד מול המראה ושואל את עצמי אם באמת עשינו את כל מה שיכולנו, ואין לי תשובה. זה ילווה אותי עד יומי האחרון”.

בחודש אוקטובר הקרוב ימלאו 33 שנים לנפילתו של רון בשבי. מדינת ישראל עשתה כברת דרך משמעותית מאד בכל הנוגע לטיפול בנושא הנעדרים, מאז נאלצו חבריו ובני משפחתו של רפי מוקדי לצאת לשטח ולחפש אותו בעצמם. למודי הניסיון המר של פרשת רון ארד, שילמו ממשלות ישראל בעשורים האחרונים מחיר כבד מאד בעסקאות חילופי שבויים על מנת להשיב שבויים וחללים הביתה, לא פעם בצלו של ויכוח ציבורי נוקב.

גם המשפחות הפיקו את הלקח הנדרש ואת מקומה של התחינה האילמת של משפחות ארד, באומל, כץ ופלדמן, החליפו הקמפיין הבינ”ל הפומבי של משפחות רגב וגולודווסר, המאבק הציבורי שהביא לשחרורו של גלעד שליט וזה, שעדיין מתנהל, של משפחות גולדין ושאול הפועלות להשבת גופות בניהן מידי חמאס ושל בני משפחתם של אברה מנגיסטו והישאם אל-סייד המוחזקים בשבי החמאס.

השבתו הטרייה של זכריה באומל ז”ל לקבר ישראל מוכיחה כי הערבות ההדדית, זו שאנו נוטים לא פעם לחשוב כי פסה מן העולם, היא עדיין ערך מרכזי בחברה הישראלית. העובדה כי גם בשעה זו יש מי שפועל ללא לאות ובחשאי על מנת להשיב את הבנים הביתה אין בה כדי להוות נחמה כלשהיא למשפחות המתענות יום יום ושעה שעה, אך היא צריכה להוות תזכורת לנו, הישראלים, בדבר הערכים שאנו רוצים לקדם ולטפח בחברה בה אנו שואפים לחיות.

אינני יודע כמה מכם יודעים זאת, אך שלשום, ה-5 במאי, היה יום הולדתו ה-61 של רון. לו היה כאן היום היה ודאי חוגג אותו בחיק משפחתו, עם רעייתו ובתו יובל, שלא באמת זכה להכיר, ושהיא עצמה כבר אמא לנכדותיו. במכתבים שכתב למשפחתו בשבי ושהגיעו ארצה באיחור של שנים רבות, כתב רון בין היתר: “ועכשיו ליקרות לי מכל, תמי ויובל – אני משתדל לשכוח אתכם כי כל זיכרון שהוא חונק את גרוני, אבל דעו לכם שאני אוהב אתכם וכנראה אתם הסיבה היחידה המונעת ממני לחשוב על הרע מכל. אני מבטיח לכם לפחות את הדברים הבאים:

א. אני עוד אחזור. שנה? שנתיים?

ב. לעולם ושוב לעולם לא אעזוב אתכם שנית אפילו אם אצטרך להפסיק לטוס.

ג. יהיה לנו בית חם ואוהב וטוב כפי שלא היה לנו מעולם”.

יהי זכרם ברוך.