קטגוריה: Uncategorized

-מאת אהוד אבירן-

כאשר ניגשתי לראיין את פרופ’ נמרוד מויסייב מהפקולטה לכימיה בטכניון, הוא התעקש שאקרא לו פשוט נמרוד. בתור אחד החוקרים הבולטים בשטח מכניקת הקוונטים ותיאורטיקן מובהק, שמנגד משמש כמרצה וותיק ואיש חינוך נלהב, תהיתי איך מתקיימות להן יחד השאיפה להבנת העלום והמופשט, והרצון להסביר את הכל במובנים הפשוטים ביותר. מסתבר שאפשר.

סיפורו של נמרוד מקביל לסיפורה של מדינת ישראל, שכן הוא יליד שנת 48′. אביו היה סטודנט להנדסת חשמל בטכניון, ונמרוד נולד במהלך לימודיו של אביו: “אף פעם לא תכננתי להיות פרופ’ מדען, למרות שכשהייתי בגיל 6 המורה בבית הספר צחקה וקראה לי הפרופסור המפוזר. אבל זה נכון שמגיל קטן… מאד התעניינתי בדברים שקשורים למדע, רק לא קראתי לזה ככה.” בהמשך, הפך התלמיד הצעיר והסקרן לעתודאי בפקולטה לכימיה באוניברסיטת בר-אילן. הדרך שאותה התווה לעצמו נבעה מהאהבה למתמטיקה, אותה נטע אביו בליבו עוד בימיו בתיכון: “… כשהתחלתי ללמוד בבית הספר התיכון, אבא שלי נתן לי לקרוא ספר שנקרא “מתמטיקה למיליון”, ספר מאד עבה במתמטיקה שמלמד אלגברה וגיאומטריה וטריגונומטריה… ומאד אהבתי את זה, כי זה היה קשור להראות איך באמצעות כלים מתמטיים פשוטים אפשר לקבוע דברים… וזה מאד ריתק אותי, מאד אהבתי את זה…”

הסיפור כיצד הגיע התלמיד חובב-המתמטיקה ללימודי הכימיה דווקא, נובע אף הוא מסקרנות: כנער צעיר היה נמרוד קורא ירחון מדע, ובין דפיו התוודע למכניקת הקוונטים ולכלים המתמטיים הנדרשים לה. הוא נסחף אחר המתמטיקה ותורת הקוונטים למה שחשב יהיה ההמשך הטבעי – לימודי הכימיה – רק כדי לגלות שהעולם שסיקרן אותו שייך יותר לתחומים אחרים: “אז כשהלכתי לאוניברסיטה – הייתי עתודאי – בגיל 18 הלכתי ללמוד כימיה, כי הייתה לי מעבדה ואהבתי את זה. וכשלמדתי באוניברסיטה בפעם הראשונה, היה ברור לי ולכולם שבעצם אני אוהב מאד מתמטיקה ופיסיקה, אבל לא עזבתי את הכימיה כי הבעיות המורכבות והמעניינות בקוונטים הן במערכות רב-חלקיקיות כמו במולקולות ובתהליכים כימיים…” –  כאשר פיסיקה וכימיה פוגשים במתמטיקה.

נמרוד הגיע לפקולטה לכימיה בטכניון בעקבות חבר שלו מהתיכון שבהשפעתו בנה מעבדה בביתו. הוא למד וחקר בתקופה בה התרחב השימוש במחשבים לפתרון בעיות מדעיות ושימושיות. “התעסקתי כל החיים המדעיים שלי בפיתוח אלגוריתמים נומריים [שיטות לקבל פתרון מספרי מדויק – א”א] לפתור את משוואת שרדינגר [המשוואה המרכזית במכניקת הקוונטים – א”א], ובשנים האחרונות אני מתמקד במערכות אטומית ומולקולריות ואינטראקציות שלהן עם שדה קרינה של לייזר חזק.” מה גדולה הייתה הפתעתי, שכאשר שאלתי אותו לגבי היישום של המחקר שלו, ענה לי שאין לו מושג. נמרוד עוסק במדע טהור – מחקר לשם המדע – ולפיכך כמעט ולא מתעסק בצד היישומי של התיאוריה. עם זאת, בעבר היו לו סטודנטים שהצליחו ליישם בהצלחה רבה את מה שחקרו תחת הנחייתו. לדוגמא, רכיב אופטי לשליטה וניתוב פותח על סמך תאוריות שפיתח עם תלמידיו ובשיתוף עם פרופ’ מאיר אורנשטיין מהנדסת חשמל (כיום מדעי המחשב) וכיום נמכר ע”י חברה אמריקאית, שאיתה התמזגה חברת ההזנק (סאטרט-אפ) שהקימו.

כאשר נשאל בנושא עתידו של המדע, נמרוד מקפיד להבהיר: “אם אתה שואל אותי איך המדע יתפתח – אין לי מושג, שום בצל ירוק… אני מאד מקווה שיהיו תופעות פיסיקליות שיגרמו לכך שפתאום יראו שמכניקה קוונטית לא מספיקה וימציאו משהו חדש. אבל אין לי שום יכולת ורצון אפילו להתנבא, אני חושב שזה אפילו לא מדעי.”

בנוסף לתפקידו כמדען חוקר, נמרוד משמש זה שנים רבות כמרצה ומוביל דרך בהוראה – בתור מי שכתב את הספר בתחום (תרתי-משמע!), הקים את תחרות הכימיאדה (התחרות הלאומית לכימיה) ואת תכנית המצוינים ע”ש צ’ייס בטכניון (לקידום סטודנטים מצטיינים), ונחשב למרצה המיתולוגי של הקורסים בכימיה קוונטית לסטודנטים בתואר ראשון, נמרוד רואה סגולה גדולה בללמוד ולעבוד במקביל לסטודנטים צעירים ומבריקים: “ברגע שאתה עובד עם צעירים כל הזמן, ואתה רואה את זה בתור יעד לעזור להם להתפתח ולהיות טובים יותר – ואפילו טובים ממך – בתחום שבו הם עוסקים, אז באופן טבעי אתה חושב על הוראה וחינוך. את הספר כתבתי בגלל זה – כדי לעזור לאנשים, והחלום שלי הוא שילמדו את הנושא בתיכון.” נמרוד מציע פתרון למצבם הירוד של התלמידים במתמטיקה, כפי שהוא רואה בכיתתו: “אנשים לומדים יותר מדי שנים לקרוא ולכתוב, לעשות חשבון אלמנטרי. אני חושב שהילדים הצעירים, יש להם המון דמיון והמון יכולות ואתה צריך רק לעורר את הסקרנות שלהם… אני חושב שהפתרון הנכון הוא לעורר את הסקרנות של אנשים שיקראו בעצמם – כיום יש כל כך הרבה מקורות מידע באינטרנט, בספרים – ולבצע יחד איזשהו פרויקט. ואז להתאסף ביחד כמו שאריסטו ותלמידיו היו מתאספים, ולדון ולנסות להבין ביחד מה לא הבינו, ורק אז להסביר – דברים היו נקלטים בצורה אחרת.”

בתשובה לשאלה, ‘מה אתה מוצא שהוא החלק המלהיב ביותר בעבודתו של חוקר ומורה?’ הודה נמרוד שהוא אוהב לפתור חידות הגיון. עד כדי כך, שכאשר היה צעיר היה אפשר להסיט אותו לגמרי ממסלולו עם חידה טובה. כיום, הוא רואה במדע את החידה הגדולה מכל: “חידות שמעניינות אותי בד”כ דורשות חשיבה לוגית, אז חשיבה לוגית מהסוג הזה אני מכניס גם למדע שלי. בשביל לפתור “חידות” מדעיות אני צריך – חוץ מחשיבה לוגית מסודרת – גם ארגז כלים, ואת ארגז הכלים הזה רכשתי – ואת חלקו אני רוכש אפילו היום… אחרי שיש לך ארגז כלים מספיק גדול, אז הסיפוק הוא עצום שאני יכול לגשת ולהשתמש בו כדי לפתור בעיות בתחומים שאני בכלל לא ידעתי על קיומם.” כמורה, נמרוד נהנה מאד מהעבודה לצד הסטודנטים הצעירים שלו, שלדבריו משמשים לו גם מורים-לעת-מצוא: “אני נהנה מזה – אולי זה קשור לזה שאני אוהב ללמד – שיש אינטראקציות עם חבר’ה צעירים, הסטודנטים שהיו אצלי היו סופר מוכשרים וטובים, יעידו המקומות שבהם הם נמצאים היום, חלקם פרופסורים בכל מיני אוניברסיטאות וחלקם מובילים בתעשיות מתקדמות… וזה היה לי הנאה צרופה לראות איך אנשי מגיעים אלי ובעזרתי הם מתפתחים ומפתחים את הפוטנציאל שלהם בצורה מקסימלית… גידול הדור הצעיר, זה תמיד הכיף הכי גדול.”

לסיום, שאלתי את פרופ’ מויסייב איזו עצה הוא היה נותן לסטודנטים חדשים בטכניון. לאחר מחשבה רבה, הוא אמר: “לאלה שבאים ללמוד לא כדי לרכוש מקצוע, או שלא ברור להם מה הם רוצים – לאלה יש לי כן עצה: שירכשו את כלי היסוד. אם מישהו רוצה ללכת לנושא שהוא יותר ביולוגי, ויש לו יכולות מתמטיות, אני אגיד לו: תלמד ביולוגיה, אבל אל תזניח את פיתוח יכולותיך המתמטיות כי זה בסוף באיזו שהיא צורה זו הייחודיות שתהיה לך בביולוגיה. והפוך – אם יש מישהי שהולכת לפיסיקה תיאורטית, ויש לה יכולות גם בתחומים אחרים, אז שתפתח אותם. שתהיה להם ייחודיות שונה מאחרים בתחום שבו הוא נמצא. העיקר שיעשו את זה בכיף, שילמדו ושייהנו ממה שהם עושים, שלא יפחדו לשנות כיוון”. הכלי החשוב ביותר, בעיניו של נמרוד, הוא הדרך שהסטודנט רוכש כדי להתמודד עם בעיות, וזו המתנה שהוא מעניק לתלמידיו: “…אז מה הם קיבלו? הם קיבלו איך ניגשים לבעיה, איך חושבים עליה, איך מציגים אותה, איך תוקפים אותה, איך פותרים אותה. זה מה שהם למדו: איך לחשוב.”

אהוד אבירן הוא סטודנט במחלקה לחינוך למדע וטכנולוגיה ולמד בקורס “תקשורת המדע” בהנחית פרופסור משנה אילת ברעם-צברי

המערכת הצליחה לנבא בדיוק של כ-80% את הצבעותיהם של חברי הכנסת,  ובכ-67% את אלו של המפלגות.

סטודנטים בטכניון פיתחו מערכת לחיזוי תוצאות הצבעה בכנסת. את המערכת הייחודית פיתחו הסטודנטים יגאל  קרייצ’מן ונדיר יזרעאל, סטודנטים לתואר ראשון בפקולטה למדעי המחשב בקורס בינה מלאכותית, בהנחייתו של פרופסור שאול מרקוביץ. השניים יצרו מערכת ממוחשבת המנבאת, על סמך פרמטרים שונים מהצבעות עבר, כיצד יצביעו חברי הכנסת כיחידים והמפלגות כקבוצות על הצעות חוק שונות.

התוכנה אף חוזה, לפי אותם פרמטרים, כיצד יצביעו הח”כים והמפלגות על הצעות חוק עתידיות, אפילו כאלה שטרם נכתבו. הרעיון, אומרים יזרעאל וקרייצ’מן, היה לבנות מודל שיאפשר למי שייגש לכתוב הצעת חוק חדשה לדעת כיצד יצביע עליה כל ח”כ וח”כ. לדבריהם, זהו כלי “שיהיה ניתן להיעזר בו עוד בשלב כתיבת הצעת החוק, כדי לשפר את סיכוייו של החוק לעבור.”

יזרעאל מספר כי כשהחליטו השניים לבחור פרויקט מתחום הלמידה החישובית, הם חיפשו “רעיון שיהיה מיוחד ומאתגר, ושיהיה לנו מידע זמין עבורו.” לדברי קרייצ’מן, “חיפשנו נושא שיש בו מאגר מספיק גדול של תשובות קיימות על שאלה כלשהי, כך שבכל פעם שהמערכת תענה על שאלה, נוכל לבדוק מול המאגר אם התשובה אכן נכונה.”

את המאגר המבוקש מצאו קרייצ’מן ויזרעאל באתר האינטרנט “כנסת פתוחה”, מיזם שנבנה ומתוחזק בידי עמותת מתנדבים בשם ‘הסדנה לידע ציבורי’. זהו אתר המנגיש לציבור מידע ונתונים על פעילות הכנסת – כולל, כמובן, פירוט החקיקה המתבצעת בכנסת ופרטי הצבעות הח”כים והמפלגות על הצעות החוק בשלביהן השונים.

למאגר ההצבעות באתר ‘כנסת פתוחה’ יש יתרון נוסף, מעבר לגודלו, והוא קשור באחת השיטות ליצירת מודל חיזוי על ידי שימוש בלמידה מתוך דוגמאות. בשיטה זו נבנה מודל הלוקח אחוז מסוים של דוגמאות מהעבר – במקרה הזה הצעות חוק שעברו בכנסת הקודמת – לומד אותן ומבצע על פי תוצאותיהן סימולציית-חיזוי לגבי דוגמאות העבר שאליהן טרם נחשף. השוואת תוצאות אלה לתוצאות האמיתיות מאפשרת הערכה של רמת הדיוק של החיזוי הממוחשב.

כדי שתוכנה תוכל ללמוד מתוך דוגמאות, צריך לדעת להגדיר נכונה את התכונות שעליה ללמוד. כשמדובר באיפיון הצבעות על חקיקה, מדובר בשורה ארוכה ומורכבת של תכונות, משום ששיקולי ההצבעה – בפוליטיקה בכלל ובזו הישראלית בפרט – רבים ומרובדים. עוד יתרון שסיפק האתר, לפיכך, הוא פילוחים נושאיים ותוכניים של הצעות החוק השונות. האתר

מסמן את ההצעות הן על סמך ‘תיוגים’ – שיטה הממיינת את החוקים לפי נושאיהם – והן על סמך ‘אג’נדות’ –  כלומר לפי השאלה אם החקיקה מקדמת את הנושא האמור (זכויות אדם, למשל) או פוגעת בו.

הסטודנטים מספרים על האתגרים הרבים שניצבו בפניהם. כך, למשל, היה צריך להכניס למערך השיקולים את העובדה שהתיוגים אינם תמיד מדויקים. עניין נוסף הוא הפער בין נוסח הצעת החוק שהוגשה לכנסת  לבין זו שהגיעה להצבעה בקריאה שלישית – פער שיכול לשנות את האג’נדה של החוק, עד כדי כך שבמקרים מסוימים, ח”כים שהגישו הצעות חוק הצביעו בסופו של דבר נגדן. גורמים נוספים שנלקחו בחשבון – לחצים קואליציוניים, שיקולים אישיים של ח”כים ומעברים של ח”כים ממפלגה למפלגה ושל מפלגות מקואליציה לאופוזיציה ולהיפך, משפיעים עמוקות על תוצאות ההצבעות.

בנוסף, נטייתם של הפרלמנטרים הישראלים להיעדר מהצבעות עלולה אף היא להוביל להטיות סטטיסטיות. בממוצע, מצאו קרייצ’מן ויזרעאל, מגיעים לכל הצבעה על  חוק 19.95 ח”כים – פחות משישית מכלל חברי הכנסת. קרייצ’מן ויזרעאל שקלו לסווג אי-הגעה כתמיכה בתוצאותיה הסופיות של ההצבעה על החוק.

כדי להתגבר על שלל הבעיות עשו הסטודנטים שתי פעולות מרכזיות. האחת, הם מיצעו את שורת ההצבעות של כל ח”כ על שלבי החקיקה השונים של כל חוק. השנייה, הם זיווגו  שורה של תכונות בין כל אחת מהצעות החוק  לבין כל ח”כ וכל מפלגה (למשל: שייכות לקואליציה או לאופוזיציה, השתתפות בכתיבת הצעת החוק, הצבעת ח”כים אחרים מאותה מפלגה עבור האג’נדה והתיוג שלפיו מסווג החוק). את הזיווגים הם הריצו על אלגוריתמי למידה שונים וכך הסיקו אילו תכונות מאפשרות רמת חיזוי טובה, וכן אילו אלגוריתמים מבצעים באמצעותן את העבודה המדויקת ביותר. אחד הממצאים המעניינים, לדברי  קרייצ’מן ויזרעאל: בשעה שאלגוריתם מסוג מסוים, עץ החלטה למשל, יכול לבצע חיזוי מצוין למפלגה מסוימת, הרי שלמפלגה אחרת יתאפשר ניבוי מוצלח רק בעזרת אלגוריתם אחר, למשל – אלגוריתם סטטיסטי.

המערכת שפיתחו הצליחה לנבא בדיוק של כ-80% את הצבעותיהם של חברי הכנסת,
ובכ-67% את אלו של המפלגות. ממצא מעניין נוסף שעלה –  לח”כים הישראלים יש משמעת סיעתית חזקה במיוחד, ושהזאבים הבודדים שלא יצביעו ב-99% מהמקרים כמו שאר חברי מפלגתם, מעטים ביותר.

״זהו פרויקט קלאסי של סטודנטים מצטיינים״, אומר פרופסור מרקוביץ.  ״הסטודנטים איתרו את מאגר הנתונים המסקרן הזה, ניתחו אותו, פיתחו מאפיינים מעניינים והפעילו אלגוריתמי למידה מדוגמאות.  התוצאות הראשוניות מעודדות, ונראה שניתן בעבודה נוספת אף לשפר את דיוק החיזוי של המערכת.״

חוקרי הטכניון פיתחו מערכת חדשנית – סטלה מריס (STELLA MARIS) – המאפשרת לראות מעל פני המים בלי פריסקופ.

צוללים בצוללות וצוללנים הצריכים לראות את הנעשה מעל פני המים, משתמשים בפריסקופ, מזה למעלה ממאה שנה. החסרון העיקרי – חשיפה אפשרית של הפריסקופ והמשתמש בו. פרופסור יואב שכנר והדוקטורנטים מרינה אלתרמן ויוחאי סבירסקי מהפקולטה להנדסת חשמל בנו מערכת אלטרנטיבית לפריסקופ שהיא מצלמה שקועה (כלומר – הנמצאת כולה מתחת לפני המים) ויוצרת פריסקופ וירטואלי, שיתרונו על פני פריסקופ רגיל בכך שאינו בולט מעל פני המים. “בצורת צפיה זו מתקבלות תמונות מעוותות באופן משמעותי”, מסבירים החוקרים. “זאת – בגלל שבירת האור על ידי גלי המים. אנו מציגים שיטה לטפל בכך. אפשר להקטין את העיוות על פי הערכה (מיפוי) של פני המים הגליים בזמן הצילום. הצלחנו להשיג הערכה של פני המים הגליים, על ידי חיישן תת מימי חדשני. הוא כולל מערך של נקבים שבאמצעותו אנו מודדים את שבירת קרני השמש הנגרמת על ידי אותם גלים”.

החוקרים משתמשים בידע על מיקום גרמי השמים להערכה (ואז לתיקון) של הגלים המעוותים באופן שהוא אנלוגי לתצפיות אסטרונומיות. באסטרונומיה נמדד “כוכב מנחה” על ידי חיישן לטובת הערכה של עיוות הנוצר על ידי עירבול אטמוספרי. באסטרונומיה משמש עיקרון זה להקטנת טשטוש, ואילו החוקרים משתמשים בו לפיצוי על עיוותים הנוצרים על ידי גלי המים. כתוצאה מכך הצליחו החוקרים לתקן את העיוות של עצמים שונים שצולמו על ידי המערכת התת מיימית שבנו. בשל ההבדל במקדמי השבירה בין מים לאוויר, האתגר שניצב בפני חוקרי הטכניון היה גדול יותר מהאתגר הקיים באסטרונומיה.

חוקרי הטכניון עשו ניסוי ים בחוף הכרמל ובו צילמו ללא פריסקופ את אחד הסטודנטים. כן עשו ניסויי מעבדה רבים וקיבלו תוצאות טובות. “הדרך לביטול מוחלט של הפריסקופ עדיין ארוכה ואנו ממשיכים בפיתוח”, הם אומרים. הפיתוח החדשני יוצג בסוף השבוע בכנס מוביל לצילום חישובי שיתקיים בקליפורניה.

החוקרים רואים בפיתוח החדש גם שימושים אזרחיים, כמו מעקב אחרי ציפורי ים ממתקן הנמצא בקרקעית הים. מתקן כזה יכול לעקוב אחר הציפור במעופה ובצלילתה לעבר ובתוך המים. הם קראו למערכת “סטלה מאריס” (כוכב הים) משום שהם משתמשים בכוכב השמש על מנת לבצע את חישוביהם.

בתמונה בעמוד הבית: פרופסור שכנר ומרינה אלתרמן מבצעים ניסוי בים.

וידאו המסביר בפירוט את הגילוי:

בעקבות הגילוי יוחלף האלגוריתם בגרסה הבאה של התוכנה.

הסטודנטים רועי חי ויונתן קלכשטיין מהפקולטה למדעי המחשב בטכניון איתרו חולשה (פירצה) חדשה, שטרם פורסמה בתוכנת מימוש  פרוטוקול ה-DNS הנפוצה בעולם – BIND. “הפתיע אותנו שמצאנו פירצה בפרוטוקול,” אמר קלכשטיין. “דיווחנו עליה לגוף האחראי על מימוש זה, הם השיבו שאכן לא היו מודעים לבעיה, והוסיפו שיחליפו את האלגוריתם בגרסה הבאה של התוכנה.”

 הפרויקט בוצע במעבדה לרשתות מחשבים בפקולטה למדעי המחשב בטכניון, בהנחיית ד”ר גבי נקיבלי מחברת רפאל, וזכה בתחרות הפקולטית לפרויקט המצטיין ע”ש אמדוקס. בחודש אוגוסט פורסם הפרויקט בכנס האקדמי של קהילת אבטחת המידע Usenix Woot  בארה”ב.

“פיתחנו מתקפה על DNS, פרוטוקול שהוא מאבני היסוד של האינטרנט, וזיהינו חולשה באחד המימושים שלו,” הסביר רועי חי. ” פרוטוקול DNS קיים שנים רבות ונחקר על ידי חוקרים מכל העולם. ידענו מראש שהסיכוי שנגלה פירצה בתוכנה קטן מאוד, אבל אנחנו אוהבים אתגרים.”

DNS (ראשי התיבות של Domain Name System) הוא אחד הפרוטוקולים הבסיסיים ביותר באינטרנט. הוא מאפשר גישה לבסיס נתונים מבוזר כדי שמחשבים יוכלו לתרגם שמות של אתרים לכתובות אינטרנט (כתובות IP).

“במהלך ההמרה בין שם לכתובת מתקשרים שרתי ה-DNS בינם לבין עצמם כדי למצוא שרת המאחסן את הכתובת המתאימה,” הסביר ד”ר גבי נקיבלי. “החולשה שמצאו הסטודנטים מאפשרת לתוקף לגרום לשרת DNS לפנות לשרת מתחזה ולקבל ממנו כתובת של אתר לא נכון. סוג כזה של התקפה מקנה לתוקף יתרון, שכן הוא יכול לגרום למחשבים לדבר עם תחנות ברשת הנשלטות על ידו בלי יכולת לזהות את ההונאה.”

בתחרות “רובו-דג” הראשונה, שהתקיימה) בבריכת הטכניון, ניצחה קבוצה מבית הספר התיכון ליאו באק בחיפה. הקבוצות המתמודדות בתחרות נדרשו לתכנן ולבנות צוללת קטנה, שתצלח במים מרחק גדול ככל האפשר. הניקוד ניתן גם על היבטים אחרים, כגון עיצוב ויצירתיות.
בתחרות נכחו נציגים רבים משייטת 7 (שייטת הצוללות של חיל הים), ואת הפרסים העניק מפקד היחידה. התחרות נערכה בשיתוף המרכז למדע וטכנולוגיה של ביטחון בטכניון, בראשות פרופסור אבי מרמור ובתמיכת עיריית חיפה ועמותת דולפין (יוצאי שייטת 7).

מפקד היחידה אמר: “בניגוד לתחרויות רובוטיקה אחרות, שבהן נהוג להתמקד בהיבטים הטכניים, כאן אנחנו הדגשנו את ההיבט היצירתי. אמרנו לתלמידים: בואו תראו איך פועלת צוללת אמיתית, לכו תראו איך דג שוחה בים, ותביאו לנו משהו שעד היום עוד לא ראינו. מצד אחד אנחנו יחידה לוחמת, ומצד שני אנחנו מובילים את הכלים הכי טכנולוגיים. האנשים שאנחנו מחפשים אינם בהכרח אנשים עם רקע טכנולוגי, אבל חייב להיות להם ראש פתוח ויצירתי כדי שיוכלו ללמוד את ההיבטים הטכניים של עולם הצוללות.”
חברי הקבוצה המנצחת הם תלמידי כיתה י’-5 בליאו באק: אנסטסיה דובוב, שני בנימין, אלינה זרנוב, תום זיקוט ואילן מנייב. הזכייה במקום הראשון מזכה כל אחד מהם בקורס פסיכומטרי, מתנת High Q.
הצוללת שבנתה הקבוצה הונעה על ידי מדחף שנבנה בהשראת כנפי מאוורר, והוא דומה מאוד למדחף של צוללת אמיתית. “המדחף הזה הוא בהחלט הברקה של אחד התלמידים,” אומר המורה שלהם, שרון טמיר, “אבל הסוד הגדול הוא ההתמדה – הם ערכו כמה ניסויים ומקצי שיפורים, ובאו לבית הספר שלוש פעמים במהלך חופשת הפסח.”
שרון טמיר הוא בוגר הפקולטה להנדסה אווירונוטית בטכניון, והוא מסיים את שנת הלימודים האחרונה שלו במסגרת תוכנית ‘מבטים’ בטכניון – תוכנית המיועדת להוביל כוחות חדשים למערכת החינוך. עוד לפני שהסתיימה חופשת השחרור שלו, אחרי 25 שנות קבע, זומן שרון לפגישה עם מנכ”ל ליאו באק, דני פסלר, ועד מהרה החל לעבוד כמורה בבית הספר. “בהוראה, הסיפוק מיידי,” הוא אומר. “יש פידבקים ישירים מהתלמידים, הצלחות במבחנים – זה משהו שאין בשום מקום עבודה.”