600 ימים
הטכניון ערך עצרת הזדהות עם החטופים ובני משפחותיהם
הטכניון עצר היום את פעילותו וציין 600 ימים לאירועי השבעה באוקטובר בעצרת הזדהות עם 58 החטופים, שנותרו בשבי החמאס ועם בני משפחותיהם. את העצרת, בהשתתפות הנהלת הטכניון, בני משפחות חטופים ומאות סטודנטים וחברי סגל מינהלי ואקדמי, הנחתה מיטל בראון ראש מדור רווחה באגף משאבי אנוש, שאמרה כי “600 ימים חלפו מאז אותה שבת קטלנית ואיומה, שאחריה כבר לא נהיה מי שהיינו. איננו מפסיקים לחשוב על הנרצחים היקרים ועל 58 החטופים שעדיין לא הוחזרו מעזה. שש מאות יום. יותר משנה וחצי. זמן שבו ילדים גדלו, זמן שבו משפחות התפוררו מרוב כאב, זמן שבו תקווה נמתחה עד כדי קריעה. 58 שבויים עדיין שם – חיים ומתים.”
נשיא הטכניון פרופ’ אורי סיון אמר כי “251 גברים ונשים, קשישים, ילדים ותינוקות נחטפו בשבעה באוקטובר. חלקם נרצחו בשבי, חלקם הקטן חולץ על ידי כוחות הבטחון וחלקם נפדו במחיר כבד תמורת שחרורם של אלפי טרוריסטים שדם על ידיהם, אבל 58 מהם עדיין לא שבו. מאז ומתמיד ידע כל ישראלי, חייל או אזרח שנפל בשבי, שמדינת ישראל תעשה את כל שלאל ידה כדי לשחררו ולהשיבו הביתה. זו הייתה אבן הראשה באתוס הישראלי, תחושת הערבות ההדדית שקשרה אותנו יחד. בכוחה של הרעות והערבות ההדדית סיכנו את חיינו, יצאנו לקרב וקברנו חברים. וזו רוחם של החיילים ושאר כוחות הביטחון המסכנים את חייהם מדי יום כדי לחלץ חטופים ממנהרות החמאס.
מה קרה לאותה ערבות הדדית שקשרה אותנו איש לאחיו ושבשמה תבענו הקרבה וצלחנו מלחמות ואובדן? מה קרה לחמלה האנושית? כיצד ניתן להקשות את הלב אל מול משפחות החטופים המתענות כבר 600 ימים ויוצאות מדעתן מדאגה? כיצד ניתן לעלוב בהן, להשפיל אותן ולאחל מוות ליקיריהן? באלו ערוגות צמחה האטימות לסבל ומה חוללנו לעצמנו כחברה?”
נשיא הטכניון קרא לממשלת ישראל לעשות מעשה ולהשיב את כל החטופים הביתה: “אני קורא מכאן לממשלת ישראל בשם כולנו לעשות הכל, אבל הכל ומתוך כוונה, כדי לשחרר את כל החטופים עכשיו, כשעוד ניתן להציל את חייהם. בגיהינום בו הם נמצאים, אין לחטופים זמן וחייהם תלויים על חוט השערה. למשפחות המתענות בגיהינום אין זמן וכך גם לחברה הישראלית. זה הזמן להחלטה אמיצה, לתחילת התיקון. זו תהיה תחילתה של מלחמת התקומה האמיתית שלנו.”
“משהו קורה בעוטף, תבדקו מה קורה עם אביבה וקית’ – היה המשפט שאמא שלי אמרה כשהתקשרה בבוקר השבעה באוקטובר והעירה את שיר ואותי בדירה שלנו בבת גלים,” סיפר יובל בראון, סטודנט בפקולטה לרפואה ע”ש רפפורט ובן זוגה של שיר סיגל, בתו של קית’ סיגל, על הציפיה לשובו של קית’. “484 ימים של סיוט מתמשך שתודה לאל הגיע לסוף טוב עבורנו לפני ארבעה חודשים. אבל הסוף עוד לא סוף והוא רחוק מלהיות טוב, כשהיום אנו מציינים יום שכל כך קיוונו לא להגיע אליו. 58 אחים ואחיות שלנו מציינים היום 600 ימים בשבי החמאס.”
אורה גזית, כלתו של אריה זלמנוביץ’ ז”ל, בן 85, שנחטף מניר עוז לעזה ושם נרצח הודתה לקהל הרב שהגיע לעצרת ואמרה “אריה בחר בחיים – זו צוואתו וזו מורשתו וזו חובתנו. כנגד כל הסיכויים הוא הצליח לשרוד 40 ימים ולילות עד שגופו לא עמד בייסורים – הוא נרצח בשבי ועדיין מוחזק בעזה. אריה גדל בחיפה כבן יחיד להוריו ובשנת 1957 ירד לנגב עם חבריו להקים את ניר עוז. הוא נחטף בחיים ונרצח בשבי החמאס. 58 אנשים חיים ומתים ממתינים בעזה שנציל אותם. זהו קרע שלא נוכל לאחות אם לא נשיב את כולם עכשיו.”
מיטל בר און ואיתי ישראל יו”ר אגודת הסטודנטים בטכניון הקריאו את שמותיהם של 58 החטופים, שעדיין בשבי החמאס. העצרת הסתיימה בתפילה משותפת להשבת החטופים ובשירת התקווה.
