פרופסור דורון מלמד מהפקולטה לרפואה מתמקד במדע בסיסי, אך למחקריו בנושא המערכת החיסונית יש השלכות יישומיות מובהקות
מה שמעניין אותי זה בעיקר מחקר בסיסי, מוּנע-השערות, ופחות מחקר תרגומי ויישומים. אני מעוניין יותר בהבנת תהליכים – ופחות בפיתוח תרופות.”
פרופסור דורון מלמד מגדיר את עצמו כ’חוקר עם ראש מדעי’, ומסביר: “אם הגישה הקלינית מתחילה מהמחלה והולכת אחורה – לגורמי המחלה ולשאלות של מדע בסיסי – הרי שאני מתחיל מהקצה השני, משאלות ביולוגיות טהורות. אני מנסה לפענח ולהבין אינטראקציות שונות בין תאים בגוף, ולבחון את התוצאות ברמת האורגניזם השלם. במקרים רבים, תוצאות אלו מעלות שאלות חדשות הפותחות בפנינו כיווני מחקר נוספים.”
פרופסור מלמד רכש את כל השכלתו האקדמית באוניברסיטה העברית, ואת הפוסט-דוקטורט עשה בדנבר, קולורדו, במעבדתו של דייוויד נמאזי (Nemazee) בבית החוליםNational Jewish Medical and Research Center. ב-1998 הצטרף לסגל הפקולטה לרפואה בטכניון, במחלקה לאימונולוגיה, והוא מתמקד בחקר לימפוציטים מסוג B ופעילותם במערכת החיסון.
“לימפוציטים הם תאי דם לבנים, שמייצרים ומפרישים את הנוגדנים הנאבקים בגורמי מחלה שונים. קורה שלימפוציטים ‘מקולקלים’ תוקפים את הגוף עצמו, אבל בדרך כלל הגוף יודע לזהות אותם ולחסלם. אנחנו מנסים להבין כיצד פועל תהליך הסלקציה הזה, שבו ‘מוּצאים להורג’ רק הלימפוציטים המשובשים.”
נושא נוסף שבו עוסק פרופסור מלמד הוא תאי-זיכרון. “כאשר לימפוציטים מגיבים כלפי גורם זר כלשהו (וירוס, למשל), הגוף מייצר תאי-זיכרון שיסייעו לגוף להתגונן בפעם הבאה שיותקף על ידי גורם דומה. כך בעצם פועל מנגנון החיסון הטבעי: כשהגוף נתקף בשפעת (לדוגמה) הוא מייצר תגובה חיסונית; אבל בתהליך הזה הוא לא רק מגן על הגוף כאן ועכשיו, אלא גם מייצר ‘פרוטוקול פעולה’ למקרה של מתקפות עתידיות מאותו סוג.”
תאי-הזיכרון הם תאים מאריכי-חיים, ולכן הם מצטברים בגוף ומצויים בכמויות גדולות בגופם של אנשים מבוגרים. הבעיה היא שהגוף המבוגר, החלש באופן כללי, מתקשה להתמודד עם מחלות חדשות, ומצליח יותר עם אלה שנצרבו בתאי-הזיכרון. “השאלה שלנו היא אם אפשר לתקן את הפגיעוּת הזאת, כלומר לשפר את מערכת החיסון של האדם המבוגר. לשמחתי, המחקר שלנו מראה כי בתנאים מסוימים אכן אפשר לעשות זאת, כלומר – ביכולתנו להתערב במערכת הביולוגית הסגורה ולעודד יצירת לימפוציטים חדשים במח העצמות, ובכך להצעיר את האדם לפחות בהיבט החיסוני. למעשה, אנחנו מראים לראשונה שאפשר לעצור – ואף להשיב לאחור – תהליכי הזדקנות, בניגוד לעמדה המקובלת שגורסת שמדובר בתהליכים בלתי הפיכים.”
איך עושים את זה?
המערכות הביולוגיות בגוף שומרות בקפדנות על מצב של שיווי משקל ואיזון, וכשנוצר מחסור בתאים חיוניים, הגוף מייצר תאים חדשים. לדוגמה, פציעה ודימום יוצרים מחסור בכדוריות אדומות, ובתגובה מגביר הגוף את קצב ייצור הכדוריות האלה. הרעיון שלנו דומה: אם נסלק (באופן יזום) תאי-זיכרון ישנים, נשנה באופן מלאכותי את שיווי המשקל ובכך נעודד את הגוף ליצור תאים חדשים, שיודעים להתמודד עם הגורמים העוינים שהוא אינו מכיר מן העבר.
ומהו האתגר העיקרי?
ברור שאי אפשר למחוק את כל תאי-הזיכרון, כי אז נאבד את כל החיסון הקיים למחלות-עבר. לכן דרושה כאן מחיקה חלקית, מושכלת, שאותה יש להגדיר היטב על פי הממצאים שלנו. אבל מה שמעניין אותי יותר הוא השאלה המדעית: איך מערכות התאים “משוחחות” זו עם זו, כלומר, כיצד אוכלוסיית תאי-הזיכרון מבקרת ייצור של תאים חדשים במח העצמות. אם נבין את המנגנונים האלה, יתכן שנוכל להתערב בהם ישירות בלי למחוק תאי-זיכרון בכלל.
אז למרות האוריינטציה המדעית שלך אתה נוגע גם ביישומים.
אני מתעניין בהבנת שיווי המשקל בין רקמה מייצרת לבין רקמה פועלת. במקרה זה יש לתוצאות המחקר גם משמעות יישומית, למשל בתחום הזיקנה, אבל אני לא ממשיך לשם – אני נשאר במעבדה, עם רקמות ועכברי מודל. עם זאת, אני משתף פעולה עם קלינאים, שיכולים לבחון את עבודתנו על אנשים חיים וגם לספק לי רקמות רלוונטיות.
יש מחיר להתמקדות במדע בסיסי?
בוודאי, בעיקר הפסד של מימון מהתעשייה וממקורות שמעודדים וממנים מחקר עם היבט יישומי. הגורמים האלה רוצים, מטבע הדברים, מחקרים יישומיים יותר, ולא ממהרים להשקיע במדע בסיסי.
אם נשלוט במנגנון המוות התאי, אנחנו בדרך לחיי נצח?
אני לא מאמין בחיי נצח, אבל להערכתי צפויה עוד הארכה כלשהי בתוחלת החיים. תוך מאה חמישים שנה הוכפלה תוחלת החיים מ-45 שנה ל-90 כתוצאה מפיתוח של חיסונים, של אנטיביוטיקה ועוד. קפיצה כזו כנראה כבר לא תחזור, ובכל מקרה, אני מאמין שצריך להתמקד בשיפור איכות החיים ולא בהארכתם.
כי גם להתארכות החיים יש מחיר.
בהחלט. הזיקנה היא תופעה שנובעת מהארכה מלאכותית של חיי הגוף, ומלוּוה בכל “מחלות הזיקנה”. חיות בטבע אינן מזדקנות כי הן מתות הרבה לפני הגיען לגיל זיקנה, וכך חיו בני האדם עד לפני מאה שנה. האדם הקדמון לא הזדקן – הוא מת לאחר שאיבד את כל שיניו.
הפיזיולוגיה האמיתית שלנו מתוכנתת ל-45 שנה, לא לתשעים. לכן, בעשור החמישי לחיים, מתחילה הידרדרות בתפקוד של מערכות פיזיולוגיות שונות בגופנו ועליה בפגיעוּת לגורמי מחלה זיהומיים וסרטן.
אז מה עושים?
הגוף, בעיקרון, הוא כמו מכונית, שבה צריך תחזוקה – ניקוי קרבורטור, החלפת רדיאטור – אבל הוא כמובן הרבה יותר מורכב ממכונית. כיום יש למדע יכולות מסוימות בתחום הרגנרציה (חידוש של רקמות מסוימות בגוף), אבל אנחנו לא יכולים להחליף את כל כלי הדם והשרירים. לכן אי אפשר לעצור את ההזדקנות באופן כללי, אבל אפשר לעצור את ההידרדרות ברקמות ספציפיות, וזה משמעותי מאוד לאיכות החיים.