מפחד מהמישור

בתום דוקטורט במדעי המוח פנה בוגר הטכניון ד”ר רוני-ראובן ניר ללימודי רפואה, ולקראת מבחני הגמר התובעניים הוא מספיק לעבוד בכמה מקומות ולעסוק בכמה תחביבים

את הבוקר הוא מתחיל בלמידת החומר האינסופי שעליו ייבחן במבחני הגמר של השנה השישית בלימודי רפואה. אחר כך הוא מתפנה למגוון עיסוקיו – והמילה מגוון אינה מופרזת: הוא עובד כחוקר במעבדה לנירו-פיזיולוגיה קלינית ובמחלקת נירולוגיה ברמב”ם, כמרצה בפקולטה לרפואה ע”ש רפפורט בטכניון וכביו-סטטיסטיקאי בכמה בתי חולים. ועוד לא דיברנו על אימוני טריאתלון, ציור וצילום, אמנות מודרנית ומוזיקה אלקטרונית. איך עושים את כל זה? “מוצאים את הזמן,” אומר ד”ר רוני-ראובן ניר. “אני אוהב את האמרה Work Hard, Play Hard. אז כן, השבוע שלי באמת מטורף, אבל בסופי השבוע אני יוצא למסיבות ומנקה את הראש.”
את הצעד הראשון שלו באקדמיה עשה ד”ר ניר דווקא בפקולטה להנדסה ביו-רפואית – “כי זה תואר בין-תחומי שמשלב את מדעי הרפואה, הנדסת חשמל, הנדסת מכונות ועוד, ונותן פרספקטיבה רחבה מאוד. לכן נמשכים אליו אנשים סקרנים כמוני, שמתעניינים בגישה הבין-תחומית שתופסת תאוצה רבה בשנים האחרונות.”
בזמן לימודיו לתואר הראשון העמיקה התעניינותו במערכת העצבים, והוא יצר קשר עם פרופ’ דוד ירניצקי, מנהל מחלקת נוירולוגיה ברמב”ם. בהנחייתו הוא החל ללמוד במסלול ישיר לדוקטורט בפקולטה לרפואה ע”ש רפפורט, ושנה לפני תום הלימודים החל בלימודי רפואה. את דוקטורט המחקר (PhD) הוא סיים בשנת 2011, ואת לימודי הרפואה (MD) יסיים השנה.

לא הספיק לך דוקטורט במדעי המוח?
“זו באמת שאלה ששמעתי לא מעט – אפילו מהמנחה שלי, פרופ’ ירניצקי, שלא הבין מדוע אני רוצה ללמוד רפואה. התשובה היא שרציתי לרתום לתחום הקליני את הידע ואת ההבנה שלי על מערכת העצבים, ובעצם לעזור לבני אדם. מניע נוסף היה הרצון לקדם פתרונות לבעיות רפואיות משמעותיות דרך מחקר.”

מחקר ועבודה קלינית במקביל הם שילוב תובעני מאוד.
“נכון, אבל זה בעיניי השילוב המנצח – להיות רופא פעיל, ובמקביל לחקור במעבדה את התחומים שבהם אתה עוסק בקליניקה. כך אתה נהיה רופא עם הבנה עמוקה, ובה בעת חוקר עם גישה פרקטית יותר. כיום רופאים רבים עוסקים גם במחקר, ואלה הרופאים המשמרים את הניצוץ שגם מקדם אותם למשרות בכירות. לשמחתי יש לבתי החולים תמריץ לקדם רופאים כאלה, כי מחקר הוא אפיק הכנסה משמעותי.“

ואתה עוד מוצא זמן לתחביבים.
“יש זמן כשאתה מפנה זמן. אני אוהב גם לצייר ולצלם, אמנות מודרנית ומוזיקה אלקטרונית. אבל יותר מכול יש שני דברים שלעולם לא אוותר עליהם – לימודים וטיולים בעולם. אלה שני היסודות שתורמים הכי הרבה להתפתחות האישית שלי, ואני חייב להיות נאמן להם, כי הם מחזיקים אותי בחיים. אם יש משהו שמפחיד אותי זה לא האתגרים והמשימות אלא המישור, הפלאטו, והתחושה שהחמצת הזדמנות לעשות משהו משמעותי.”
מאז 2007 הוא מלמד ביו-סטטיסטיקה בפקולטה לרפואה, וזו השנה השלישית שהוא מרכז ומרצה את הקורס “מנגנוני עיבוד כאב”, שנועד הן לרפואנים והן לתלמידי מוסמכים בפקולטה לרפואה. חשוב לו מאוד ללמד את הדור הצעיר לקרוא מחקרים באופן ביקורתי, בעיקר בהקשר של יישומים קליניים. “כבר מהשיעור הראשון אני עובר עם הסטודנטים על מאמרים, ויחד אנחנו מנתחים ומבקרים את המחקרים ללא רחמים. אנחנו עוברים על תכנון הניסוי, בחירת האוכלוסייה, עיבוד הנתונים, הפרשנות הסטטיסטית והמסקנות. סטטיסטיקה היא תחום חמקמק, וחשוב מאוד להבין אותו לעומק, אחרת אתה נופל בפח. חשוב מאוד שלחוקרים ולרופאים תהיה עצמאות – לפחות ברמת העיקרון – להבין סטטיסטיקה, אחרת ממצאים עם פוטנציאל רב עלולים להתפספס, כלומר lost in translation. הקורס שלי תובעני, אבל בסופו של דבר הוא גורם לסטודנטים לנקוט גישה מפוכחת כלפי המדע, לגבש שאלות מחקר מדויקות יותר, ובמקרים רבים לשנות את הניסויים שלהם. הרעיון המנחה הוא שאם התלמידים יוכלו לבקר מחקרים בתחום הכאב – שמתבססים על מנגנונים פיזיקליים מצד אחד וקוגניטיביים מצד שני – יהיו להם הכלים הבסיסיים לגשת לספקטרום רחב של שדות מחקר.”

מה דעתך על עליית מעמדו של ‘דוקטור PC’?
“הגישה לידע היא דבר טוב כשלעצמו. כיום, כשאדם מגלה שהוא חולה במחלה כלשהי, האינטרנט עשוי לספק לו לא רק מידע על המחלה אלא גם קישורים לקבוצות תמיכה ולגורמים נוספים. הבעיה היא שלמטופל חסרה אותה יכולת ביקורתית שאנחנו מפתחים כרופאים. אין לו כלים לבדוק את אמינות המידע ברשת, וגם מידע אמין ברשת הוא תמיד כללי, ואינו מביא בחשבון את נתוניו של החולה הספציפי. רופא, בניגוד לאינטרנט, יכול וחייב לבצע בדיקה אישית של החולה וללמוד את הרקע האישי שלו – מידע גנטי, היסטוריה משפחתית, אורח חיים. רק הרופא יכול לבנות את פאזל המידע הרלוונטי מתוך קריאה ושיחה עם החולה. איבחון הוא תהליך רב-ממדי ואינטראקטיבי שאינו יכול להתקיים באינטרנט.”
כלומר אם אתה חולה עדיף שלא תיכנס לאינטרנט?
“האינטרנט מכיל גם מידע מועיל ונכון, צריך רק לדעת איך להגיע אליו. לכן כדאי להתייעץ עם הרופא המטפל, ורופאים רבים ממליצים כיום על קריאה מודרכת של מקורות אמינים בלבד.”

האם הרפואה האלטרנטיבית היא איום?
“ממש לא, כל עוד היא מכירה בגבולותיה. למעשה, יש עדויות לא מעטות על תועלת של שיטות אלטרנטיביות, בעיקר לחולי כאב. והרי גם לרפואה הקונבנציונלית יש גבולות ברורים – היא לא מצליחה לפתור את כל ספקטרום הבעיות, בלשון המעטה. אז אם רפואה אלטרנטיבית מועילה לחולה, אפילו אם מדובר באפקט פלצבו, מה טוב.”

לא התעייפת מהמירוץ? לא בא לך לנוח?
“יש כמובן רגעים של עייפות – מהעבודה, מהאחריות – אבל תמיד בסופו של דבר יש סיפוק גדול, תחושה מתגמלת מאוד שעשית משהו משמעותי.”

למען הזולת?
גם, אך לא רק. אני עושה את הדברים גם למען עצמי, מדחף אגואיסטי. לא דחף להתקדם למשרה בכירה אלא רצון להיות בעשייה יומיומית משמעותית. בקרוב אצא לפוסט-דוקטורט בהרווארד לא משיקולים של קידום אלא כדי להמשיך להתפתח במקום מפרה, לא לנוח ולנבול. אנשים שואלים אותי מה ארצה להיות כשתהיה גדול, ולשמחתי אין לי תשובה, כי אני לא רוצה להינעל על שום דבר. אבל יש לי תשובה חלקית: אמשיך לעבוד עם בני אדם.”

ד”ר ניר בטריאתלון איש ברזל 70.3 מייל בניו-יורק, שניות ספורות לפני שריקת הזינוק
בין גוף לנפש
“עבודת הדוקטור שלי עסקה בניתוח תהליכי כאב במרחב ובזמן. בהיבט המרחבי בדקתי אזורים שונים במוח שרמת פעילותם מנבאת את רמת הכאב הסובייקטיבי. בממד הזמן חקרתי את הכרונולוגיה של אזורי המוח שמגיבים למצבי כאב. בחנתי גם היבטים של תדר – שינויים בסנכרון מערכת העצבים בעקבות חישת כאב – ואת ההבדלים בין אדם לאדם ביכולת לעכב מנגנוני כאב.”

קשה לחיות עם כאב.
“כאב הוא הסיבה העיקרית לפנייה לטיפול רפואי. לחולה הוא הדבר הכי מוחשי בעולם, אבל לנו יש בעיה למדוד אותו, לכמת אותו. הוא אינו חוש כמו שמיעה או ראייה, שבהם קל להבחין בין חולי – חירשות ועיוורון – לבריאות, ולא מצב קליני ברור. הכאב הוא תופעה סובייקטיבית, שגם מושפע מרקע תרבותי, ממבנה נפשי וממצב רוח. כמטפלים עלינו להביא את זה בחשבון.”

איך חוקרים כאב?
“מצד אחד יש הנתיב ההנדסי, או קו המחקר האובייקטיבי: כימות כאב ומיפוי הפעילות המוחית בזמן ובמרחב. מצד שני יש הנתיב הטיפולי – איך להתערב. בכאב אפשר לטפל באמצעות תרופות, תרופות דמה (פלצבו), טיפול קוגניטיבי-התנהגותי, גרימת כאב באזור אחר ועוד. מאחר שבכאב יש רכיב סובייקטיבי, נפשי, הקוגניציה היא מרכיב משמעותי בטיפול. לכן אמונה, ציפייה והשאה (סוגסטיה) עשויות לשנות את רמת הכאב. ההיבט הפסיכולוגי-פסיכיאטרי של הכאב מרתק בעיניי, שכן לכל אדם יש מערכת יחסים שונה עם כאביו.”

אז מדובר במחקר סובייקטיבי?
“לא. אנחנו חוקרים כאן תחושה סובייקטיבית, אבל מגבים אותה במשתנים אובייקטיביים כמו פעילות מוח ושריר, במטרה להבין ולתקן את המנגנון הפגוע במערכת העצבים, או לכל הפחות לתת פתרונות שיקלו את הכאב.”

מה כל כך מושך אותך בכאב?
“בעיניי כאב הוא תופעה פסיכו-פיזית מופלאה ומורכבת, ואני עוסק בה מתוך עניין מדעי כדי לקדם את ההבנה של תהליכי כאב ולשפר את יכולתנו לטפל במצבי כאב. קשה לתאר את המצוקה שמסב כאב כרוני – חולים כאלה מוכנים לעשות כל דבר כדי להקל את הכאב – והאפשרות לפטור אותם מהסבל המתמשך בהחלט מושכת אותי.”