סטודנט חדש–ישן

משה שטיינר, מנכ”ל חברת לוסיד לשעבר, החל את לימודיו בתכנית ‘מבטים’ בפקולטה לחינוך למדע וטכנולוגיה בטכניון.

“למה שלא תלך להוראה?” נשאל משה שטיינר שוב ושוב בשנים האחרונות, ושוב ושוב התייחס לשאלה בביטול, כאל קוריוז.

במשך 32 שנים היה שטיינר, בוגר הטכניון, שקוע בקריירת היי-טק מרשימה ותובענית, ולפני כשנה וחצי היה שקוע בעיצומו של משא ומתן על הצטרפות (כמנכ”ל) לחברת היי-טק צעירה. “פתאום חשבתי שבעצם, הרעיון ללכת להוראה אינו מופרך כל כך. נזכרתי שיש לי ניסיון מסוים בהוראה – הרי בתקופת הלימודים בטכניון שימשתי מתרגל בפקולטה למתמטיקה ובבית הספר להנדסאים. וכעת, כשעמדתי להיכנס פעם נוספת לעוד תפקיד תובעני ומטורף, שדורש השקעה אינסופית ואחריות עצומה, אופציית ההוראה נראתה לי לא רעה בכלל. מיום ליום הבנתי יותר ויותר שאני בעצם מחפש תירוץ איך לא לקבל על עצמי את התפקיד החדש באותה חברת סטארט-אפ.”

משה שטיינר

משה שטיינר

בסוכות תשע”ה (2014) הבשילה ההחלטה, ומיד אחרי החג התקשר שטיינר לפרופ’ אורית חזן, דיקנית הפקולטה לחינוך למדע וטכנולוגיה בטכניון ומייסדת תוכנית “מבטים”. תוכנית זו מעניקה לבוגרי הטכניון תעודת הוראה ותואר ראשון נוסף (“הוראת המדעים”), וכוללת מלגת שכר לימוד מלא, ללא התחייבות לעסוק בהוראה בעתיד. רבים מבוגרי התוכנית כבר השתלבו במערכת החינוך ומחוללים בה שינוי משמעותי.

כמי שלא אוהב לבזבז זמן ביקש שטיינר לא רק להתחיל ללמוד בתוכנית אלא גם לעבוד מיד, כלומר במקביל, בהוראה. הוא החל בהתנסות בבית הספר “חוגים” בחיפה ובהוראה בישיבה התיכונית ביישובו, זיכרון יעקב. בישיבה לימד את תלמידי המחזור הראשון של בית הספר – תלמידי י”ב הראשונים בישיבה שלמדו ל-5 יחידות בגרות במדעי המחשב. “זו בהחלט היתה חוויה מאתגרת, ולשמחתי קיבלתי סיוע מחוץ לכותלי בית הספר: מהטכניון, מחברים-מורים ומהמורה ב”חוגים” שאצלה התנסיתי.” לאחרונה הצטרף גם לתיכון החקלאי ברנקו ויס בפרדס חנה, והשבוע שלו מלא – ארבעה ימי עבודה ושני ימי לימוד ב”מבטים”.

“באתי עם ראש פתוח מאוד, בלי יותר מדי ציפיות ועם רצון אמיתי לתרום. לא ציפיתי לשטיח אדום, ולא היו לי אשליות בעניין המשכורת – תקופה מסוימת אפילו עבדתי בהתנדבות, על מנת לא להתחיל עם הביורוקרטיה מול משרד החינוך. לשמחתי, בשלושת בתי הספר שלימדתי בהם נתקלתי בפתיחות עצומה מצד הצוות ובנכונות לקלוט אנשים כמוני שלא צמחו במערכת. דבר נוסף ששימח ועודד אותי מאוד הוא הפידבק המיידי מהתלמידים – משהו שאין בשום מערכת אחרת. כבר בסוף השיעור הראשון בישיבה בזיכרון יעקב פנו אלי כמה תלמידים ואמרו לי תודה. הם הסבירו לי שקיצרתי תהליכים עבורם ושעזרתי להם להבין דברים שלא הבינו קודם. ברור שפידבק פירושו גם ביקורת שלילית, אבל זה חלק מהדיל, וגם ביקורת שלילית אני מקבל באהבה.”

הוא נולד בתל אביב, “צפונבוני טיפוסי” כהגדרתו, ולמד במגמה הריאלית בעירוני ה’. “זה היה אחד מבתי הספר הטובים ביותר באותה תקופה – למעשה למדנו אצל המורים שחיברו את ספרי הלימוד. לא מזמן ערכנו פגישת מחזור לציון 39 שנה לסיום הלימודים, ופגשתי שם הרבה אנשים שהגיעו רחוק בנוף הישראלי.”

אחרי שירות בנח”ל ותקופה בקיבוץ סופה שבפתחת רפיח הוא עבר לחיפה – ולטכניון. “המעבר מהקיבוץ לחיפה לא היה פשוט, אבל לשמחתי עשיתי אותו יחד עם חברתי מהנח”ל, שתהפוך לאשתי במהלך הלימודים בטכניון.”

המפגש הראשוני עם חדו”א, התקני מל”מ ועוד הלם בו כמו בסטודנטים רבים אחרים, אבל תקופת הלימודים זכורה לו לטוב. “הלימודים היו מאתגרים ומאוד מעניינים, ובאותה תקופה רכשתי לי חברים רבים שאחר כך פגשתי כקולגות לעבודה, כמתחרים, כשותפים וכידידים טובים.” מהר מאוד הבין שטיינר הצעיר כי עליו להתפרנס, ושלח את ידו בכל הבא ליד: עבודה ב’מק דייוויד’, גינון, ניקוי חדרי מדרגות, שיעורים פרטיים. “בשנה השלישית ללימודי התואר תירגלתי אלגברה ולימדתי מחשבים בבית הספר להנדסאים. ניצני הוראה? אולי. בשנה הרביעית כבר עבדתי במשרת סטודנט בחברת מחשבים קטנה שישבה בקרית הטכניון, אקסאטק. שם פיתחתי כרטיסי חמרה יחודיים ודרייברים ששלטו בהם.

בשנת 1984 סיים שטיינר תואר ראשון בהנדסת מחשבים בטכניון, וכעבור עשור חזר לכאן לתואר שני במסגרת תוכנית ה-MBA שהיתה אז בחיתוליה. כעת, כלומר לפני שנה, הוא חזר לטכניון שוב, הפעם במסגרת תוכנית “מבטים”. לדבריו, “זו תוכנית מצוינת שמייצרת בתוכה שיח מעניין מאוד בין סטודנטים ‘רגילים’ לבין אנשים ותיקים מהתעשייה ומהצבא. לאנשים כמוני, שיש להם הרבה ניסיון בעמידה מול קהל, התוכנית ‘עושה סדר’ מבחינה פדגוגית. עמידה מול כיתה היא סיטואציה עתירת אחריות, וחשוב מאוד לתפקד בה נכון. ניסיון ואינטואיציה הם אמנם מרכיבים חשובים, אבל הבנה פדגוגית כמו זו ש’מבטים’ מעניקה לנו מסייעת מאוד בהתמודדות עם אתגרי ההוראה. גם העובדה שאני לומד ומלמד במקביל תורמת ומסייעת רבות, כי אני מביא לכיתה בעיות ממשיות מהשטח, ומקבל מהסטודנטים ומהמרצים סיוע בפתרון שלהן.”

32 שנות קריירה

עוד בתקופת לימודיו בטכניון הצטרף שטיינר לסטארט-אפ הראשון שלו – “לפני שהמונח סטארט-אפ הומצא”. כשנסגרה החברה, שישבה בפארק גוטווירט שבתוך הטכניון וייצרה מחשבים תואמי IBM, הוא עבר לאינטל. לאחר יותר מ-10 שנים באינטל, שכללו רילוקיישן בארה”ב, הוא הקים יחד עם הבוס שלו מאינטל סטארט-אפ. אותה תקופה קדמה לעידן ה-DVD, והפיתוח שלהם בוצע בתחום דחיסת ווידיאו בתקן mpeg2, שנחשב אז למתקדם ביותר. שטיינר בן ה-36 מונה לסמנכ”ל החברה. “שמחתי מאוד לחזור לעולם הזה של יזמות – להקים חברה מאפס, לבחור בעצמך את השטיח ואת המקלדות, לדחוף קדימה ולדעת שיום העבודה לעולם לא מסתיים באמת.”

ב-1998 הצטרף שטיינר לחברה צעירה בשם גלילאו, ובה כיהן כמנהל קו מוצרי התקשורת – קבוצה שהתנהלה כארגון עסקי המגלגל 70 מיליון דולר בשנה. כשנמכרה גלילאו למארוול האמריקאית בשנת 2001 תמורת 2.7 מיליארד דולר מונה שטיינר למנכ”ל משותף במארוול. משהבין ששוב הוא עובד בחברה גדולה וממוסדת פרש ממנה והצטרף כסמנכ”ל תפעול לחברת סטארט-אפ שייצרה בקרים לצגי-פלזמה. כשנרכשה החברה על ידי אינטל החליט לעזוב אותה, שכן “אינטל היא אמנם בית ספר מעולה, אבל בחברה כל כך גדולה תמיד תישאר חייל”. הוא חבר לשני יזמים וביחד הקימו את חברת לוסיד, שעסקה בשיפור הביצועים במשחקי מחשב. החברה מכרה בקרים למחשבים אישיים, ורכיביה איכלסו לא מעט לוחות אם של מחשבים כאלה. “בגלל התחרות הקשה עם חברות החומרה הגדולות, אינטל ונבידיה, לא הצלחנו לייצר רווחים, ולכן עברנו מייצור רכיבים למכירת פתרונות תוכנה לשיפור ביצועים גרפיים למחשבים אישיים.” הדרך לשוק הטלפונים הסלולריים התקצרה כשהחברה הצליחה להפחית בשיעור דרמטי (50%) את צריכת החשמל של המעבד. ואכן, ב-2013 חתמה לוסיד על הסכם עם סמסונג; תמורת הטכנולוגיה האמורה, שהאריכה את חיי הסוללה של “גלקסי 4″ ו-“3 Note” בכ-50%, שילמה סמסונג ללוסיד סכום שנאמד ב-15 מיליון דולר.

למרות ההצלחה, חלק מהמשקיעים לא אהבו את השינוי ונסוגו מהשקעותיהם. לפני שנה וחצי פרש שטיינר מניהול החברה והחל במגעים עם חברה אחרת – אותו מו”מ שנפסק בעקבות החלטתו להירשם לתוכנית ‘מבטים’.

את שנתו הראשונה בהוראה הוא מסכם בחיוב. “אין לי אמירות גדולות אלא בעיקר תחושות ספציפיות, שרובן טובות מאוד. זה נשמע אולי כמו קלישאה, אבל לעמוד בפני תלמידים ולראות את ההתקדמות שלהם זו תחושה מדהימה. על הביורוקרטיה של משרד החינוך יש לי הרבה ביקורת, בעיקר כמי שבא מעולם שאין בו כמעט ביורוקרטיה, אבל אני מקווה שדברים יסתדרו ולא אצטרך לעבוד בהתנדבות. לי, ולאף אחד מידידי הנמצאים בסיטואציה דומה, אין ציפיות לתנאי שכר הדומים לתעשייה שממנה באנו, אבל צריך להיות איזשהו מינימום של כבוד והתייחסות לידע, לניסיון ולמטען שאנחנו מביאים – הן בתחומי הדעת, הן ביכולת העברת החומר והן בבגרות של העמידה מול כיתה. נראה שבמשרד החינוך יש כוונות טובות, אך הביצוע בשטח קלוקל ויוצר תיסכולים מיותרים. כאמור, מבחינת ההתייחסות של בתי הספר עצמם, ההתרשמות והחוויה חיוביות מאוד.”