בתור למכונת ההנשמה. התקופה הנוכחית מציפה את הסוגיות האתיות הנוגעות להתפתחות הטכנולוגית. לדוגמה, השאלה של תעדוף חולים: האם בתור למכונת ההנשמה עלינו לתת עדיפות לאדם צעיר על פני אדם זקן? באיטליה, לדוגמה, הוחלט להציל קודם את הצעירים; בישראל, לעומת זאת, התקבלה החלטה שונה – לא תהיה אפליה גילנית, ואם נגיע למשבר שבו נידרש לתעדף מטופלים בתור למכונת ההנשמה, ההחלטה תתבסס על שקלול של מכלול גורמים ובהם מחלות רקע אחרות של המטופל וסיכויי החלמתו.
התפתחות הרפואה מעוררת כאמור שאלות אתיות מורכבות, והתשובות אינן מצויות בטכנולוגיה הרפואית עצמה. על מי נופלת למשל קבלת ההחלטה באשר לעדיפות ההנשמה? מדובר בהחלטה גורלית שמשמעותה, לעתים, מי לחיים ומי למוות. להחלטה כזו פנים רבות – חוקיות, חברתיות, משפחתיות, היסטוריות וכמובן רפואיות-מדעיות, כמו גם היבטים הקשורים למסורת. לכן אסור לנו להשאיר את ההחלטה הזאת לא לרופאים ולא למדענים; עלינו, כחברה, להשתמש בעצתם, תוך שאנו מספקים להם קווים מנחים; פורום ההחלטה חייב לשקף את מבנה החברה על גוניה הרבים.
רפואה מותאמת-אישית. הסוגיות האתיות הולכות ונהיות מורכבות ככל שהרפואה מתקדמת, ככל שהיא נהיית מדויקת יותר ומותאמת אישית. רפואה מותאמת אישית פירושה שהטיפול הרפואי יותאם לפרופיל הגנטי והביוכימי ולמכלול הנתונים הגופניים של המטופל. לכן הטיפול המותאם אישית יהיה טוב יותר מ'”טיפול מדף'” או רפואת one size. זוהי התפתחות חיובית משמעותית, אולם היא מחייבת שינוי תפיסתי עמוק במושגי היסוד של הרפואה ובקבלת ההחלטות. לדוגמה, אם הרופא במרכז הרפואי רמב'”ם אומר למטופל שיש לו חדשות טובות ורעות – ‘”אין לך התקף לב אבל יש לך גן שמגביר את הנטייה לאלצהיימר'” – מה אמור האדם לעשות? את מי הוא אמור לשתף במידע הזה? את רעייתו, שעוד מספר שנים הוא יתקשה לזהות? את המעסיק שלו, שעלול לפטרו? את חברת הביטוח העלולה לסרב לחדש את הפוליסה שלו? הרפואה המותאמת אישית והיכולת לתיקון גנים, עוד בשלב העוברי, משנות לחלוטין גם את ההגדרה של חולה (האם העובר או הביצית המופרית יכולים להיות מוגדרים כ”חולים”?), של מחלה (האם צבע שיער או מבנה גוף או רמת אינטליגנציה, שבעתיד נוכל לנבאם ואולי לכוונם כבר בשלב מוקדם, יכולים להיחשב כמחלה בעיני אנשים מסוימים?) ושל טיפול (מה מותר ומה אסור בעריכה של גנים – האם מותר לטפל רק בבעיה של החולה עצמו או גם בבעיה עתידית של צאצאיו?).
מיתוסים מסוכנים. מגפת הקורונה לא רק ממחישה את חשיבותה של הרפואה המודרנית; למרבה הצער היא גם מעצימה את תופעת ה-infodemic – הפצה מכוונת של מידע לא נכון. מדונה, עם 50 מיליון העוקבים שלה, מקדמת את תאוריית הקשר שלפיה כבר קיים חיסון לקורונה אך הוא נמצא בידי העשירים לשימושם בלבד. כמדענים וכרופאים קשה לנו להשפיע על קהל כל כך גדול – הרי אין מדען שיש לו 50 מיליון עוקבים. תאוריית קשר אחרת גורסת – בניגוד לממצאים המדעיים – שתרופות מסוימות מסייעות לחולי קורונה. המגפה מציפה את האיבה, בחוגים מסוימים, למדע הרפואה בכלל ולחיסונים בפרט, וזאת עוד לפני שיש בידינו חיסון לקורונה. בשנת 1998 החל אנדרו ווייקפילד להפיץ את הטענה השקרית על קיומו של קשר סיבתי בין חיסונים לאוטיזם – טענה שהטעתה מיליונים וגרמה נזק כבד ביותר לבריאות הציבור. למרות שורה של מחקרים רציניים, ששללו את המיתוס השקרי והבהירו שחיסונים אינם גורמים לאוטיזם, מבוגרים רבים בעולם אינם מחסנים את ילדיהם ואינם מתכוונים להתחסן לקורונה כשיהיה חיסון. ההתנגדות לחיסונים נפוצה במיוחד בקרב צעירים, אולי משום שהמבוגרים עוד זוכרים את המגפות הגדולות של המאה העשרים ואת הכחדתן המוצלחת, שהיא תוצאה של פיתוח חיסונים ושיפורם. היא גם מציפה שוב את בעיית היחס המפלה למיעוטים בארה”ב, שגם בקרבם ההתנגדות לחיסונים רחבה משום שאינם בוטחים בכל מה שמגיע מן השלטון. על כולנו – מדענים, רופאים ואנשי תקשורת – לפעול להנגשתו של המידע המדעי הנכון כדי שהציבור הרחב יבין את חשיבותם של חיסונים בפרט ושל המשמעויות של מהפכת הרפואה המותאמת אישית בכלל והסתמכותם על מדע וניסויים קליניים מבוססי ראיות.
[su_youtube url=”https://youtu.be/KxDZ4z9mh9U” width=”700″ height=”200″ autoplay=”yes”]
