לראשונה בישראל: בסיום המסלול החדש יקבלו הסטודנטים תואר שני מקצועי (M.Arch).
תכנית הלימודים בארכיטקטורה בפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים בטכניון תעבור למתכונת חדשה ועדכנית, בסיומה יקבלו הסטודנטים תואר שני מקצועי באדריכלות (M.Arch). זהו יישום ראשון בישראל של מתכונת זו, הנהוגה באוניברסיטאות מובילות בעולם, בהן MIT, הרווארד וברקלי.
עד כה העניקה הפקולטה לבוגריה תואר ראשון מקצועי (B.Arch) בארכיטקטורה, בתכנית חמש שנתית. התואר המקצועי (M.Arch), יחייב ככלל שנת לימוד נוספת, אבל בשיטת הצבירה ניתן יהיה להשלימו גם בתום חמש שנים.
התכנית החדשה תעניק לסטודנטים תואר מקצועי ברמה של מאסטר, השכלה רחבה ומעמיקה יותר, מעמד מועדף בעולם תחרותי, ועדיפות במוסדות ובמשרדי תכנון. התכנית מותאמת לסטנדרטים בינלאומיים של לימודי אדריכלות ומציעה מגוון רחב של בחירה והתאמה אישית. התכנית החדשה מאפשרת שילוב עם המסלולים לתכנון ערים ואזורים, לאדריכלות נוף ולעיצוב תעשייתי. במסגרתה יוכלו הסטודנטים להתמחות במגוון תחומים, כגון עיצוב עירוני, בנייה ירוקה, היסטוריה-תיאוריה-ביקורת, שימור המורשת הבנויה ואדריכלות דיגיטלית, וכן ללמוד מגוון רחב של מקצועות משיקים/משלימים בפקולטות אחרות בטכניון.
בתכנית החדשה יפוצל מסלול ההכשרה לשני תארים – תואר ראשון עיוני ותואר שני מקצועי. את התואר הראשון העיוני (B.Sc) במדעי הארכיטקטורה יקבלו הבוגרים אחרי ארבע שנים. ההכשרה הרחבה שיקבל בוגר במדעי הארכיטקטורה תאפשר לו לעבוד בתחומי עיצוב שונים ומגוונים. במשרדי אדריכלים יוכל הבוגר לעבוד במגוון רחב של תפקידי מחקר, עיבוד וייצוג (פרזנטציה). לאחר השלמת שתי שנות לימוד נוספות לתואר המקצועי (M.Arch), יוכלו המסיימים להירשם בפנקס המהנדסים והאדריכלים, ולהתחיל את התמחותם לקראת רישוי כאדריכלים.
סטודנטים הנמצאים כעת במהלך לימודיהם לתואר B.Arch יוכלו לעבור לתכנית הלימודים החדשה. סטודנטים ובוגרים מבתי ספר אחרים לארכיטקטורה יוכלו אף הם להתקבל ללימודים לקראת התואר M.Arch, בתנאי שיעמדו בדרישות המוצבות בפני הסטודנטים בטכניון.
“בחמישים השנים האחרונות שונו תכניות הלימודים המובילות בעולם, והיום, ברוב תכניות הלימוד בארה”ב ובאירופה, התואר המקצועי בארכיטקטורה הוא תואר מאסטר (M.Arch),” מסביר דיקן הפקולטה, פרופסור יהודה קלעי. “לפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים בטכניון מסורת רבת שנים של הוראה ומחקר שעיצבו דורות רבים של אדריכלים ואדריכליות בישראל. אנו מאמינים בחדשנות, בפריצת גבולות הידע ובטכנולוגיות מתקדמות, ומחויבים להוראה מרחיבת דעת ומלאת השראה. תכנית הלימודים החדשה עשירה ומגוונת יותר, ומשתווה ברמתה לטובים בבתי הספר בעולם.”
“הפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים”, מוסיף הדיקן, “שמה לה למטרה לבסס מחדש את מעמדו של האדריכל בחברה ובכלכלה כאיש תרבות וידע, וכבעל מקצוע מוביל ויצירתי בעולם המשתנה במהירות. לימודי הארכיטקטורה בטכניון הם הזדמנות מרתקת להצטרף לקבוצה מובחרת של מורים וחוקרים, להשתלב בתכנית לימודים חדשה, מתקדמת ומגוונת, ולהביא את הסטודנטים לכדי מיצוי את כישוריהם האישיים.”
כך אמרה ד”ר מלטם סזאן, חוקרת מאוניברסיטת סבאנצי באיסטנבול, המבקרת בטכניון.
ד”ר מלטם סזאן היא חוקרת צעירה מאוניברסיטת סבאנצי באיסטנבול המבקרת בטכניון בימים אלה ומציגה את מחקרה לסטודנטים וחברי סגל בפקולטה למדע והנדסה של חומרים. היא הוזמנה לארץ על ידי פרופסור יוג’ין רבקין, עימו היא מקיימת קשרי עבודה. הם משתפים פעולה במסגרת תכנית COST של האיחוד האירופי באפיון חומרים חדשים לאחסון מימן. לחומרים אלה יש יכולת לגרום למהפכה בתחום התחבורה ולהוריד את התלות שלנו בדלקים מאובנים. “זהו ביקורי הראשון בישראל ואני מאוד נהנית”, היא אומרת. “המדע הוא שפה בינלאומית החוצה גבולות ואני מרגישה טוב בישראל”.
מחקרה של ד”ר סזאן מתרכז באיפיון של חומרים בננו-טכנולוגיה ובעיקר במוליכים למחיצה אורגניים לשימוש בתחום אנרגיה וחומרים מרוכבים. היא מספקת פתרונות ייחודיים לאיפיון מתקדם של חומרים שונים.
כבר מגיל צעיר ידעה מלטם שתהיה מדענית וסיפורה האישי זורק אור על ההשקעה הרבה של ממשלת טורקיה בחינוך. היא נולדה באיסטנבול ולמדה בבית ספר למחוננים. שפת הלימוד בבית הספר הייתה אנגלית והיא מספרת כי למדה מתמטיקה ומדעים ברמה גבוהה מאוד. היא זכתה גם לתמיכה בבית מאביה המהנדס ואמה המורה. אותות החינוך הטוב שקיבלה בבית ניכרים גם באחיה – מהנדס אלקטרוניקה.
לתואר הראשון למדה מלטם הנדסה מטלורגית ואת התואר השני עשתה בחומרים קרמיים. דוקטורט עשתה באוסטריה בחומרים אורגניים אופטו-אלקרוניים. עתה היא חוקרת במכון מחקר בננו-טכנולוגיה יישומית באוניברסיטת סבאנצי – SU/NUM. “סבאנצי היא אוניברסיטת מחקר יישומי בננו-טכנולוגיה ו- SU/NUM מקדם מחקר רב תחומי ושואף להיות מרכז בינלאומי של מצויינות לקידום ‘צוות מדע’ אשר יהווה סינרגיה בין מסה קריטית של מדענים מדיסציפלינות שונות – לבין התעשייה”, מסבירה מלטם.
“אנו בטורקיה נהנים מקפיצה של ממש במחקר ובמדע”, היא מספרת. “יש משרד ממשלתי חדש – משרד הטכנולוגיה, ויש לנו קשרי עבודה חובקי עולם (אני נוסעת למפגשים מדעיים ולכנסים בחו”ל שלוש פעמים בחודש). אירגנתי לא מכבר כנס מדעי באיסטנבול עם 1,000 משתתפים. גם באוניברסיטה שלי, כמו בתיכון, שפת ההוראה היא אנגלית. זו אוניברסיטה קטנה, עם 5,000 סטודנטים בערך, הממומנת על ידי קרן של משפחת סבאנצי עתירת ההון, התורמת רבות לקידום המדע, ובמיוחד לתחום הננוטכנולוגיה בטורקיה. תקציבי מחקר ממשלתיים נכבדים מופנים לננו-טכנולוגיה. כל המדענים בטורקיה שולטים היטב באנגלית ובשפות נוספות.”
התוצאה נראית כבר בשטח: הכלכלה הטורקית במצב טוב, ההי-טק מתפתח וגם התעשיות הכבדות מתאפיינות במיכון מתקדם.
לפוליטיקה ד”ר סזאן לא רוצה להתיחס ורק אומרת בחיוך: “אני עובדת עם מדענים רבים ברחבי העולם וחלקם מגיעים ממדינות שאינן חברות טובות. אבל זה לא מפריע לנו לעבוד ביחד כי יש לנו שפה משותפת – שפת המדע”.
למרות ההשקעה הרבה, אין לטורקיה עדיין כלות וחתני פרס נובל, אבל מלטם בטוחה שזה ענין של זמן עד שגם הם ייסעו לטקס החגיגי בשטוקהולם. “בינתיים יש לנו חתן פרס נובל אחד – בספרות”, היא מחייכת. “אבל לא יחלוף זמן רב ומדען טורקי יעמוד על האות N הגדולה בשטוקהולם ויקבל את הפרס מהמלך השוודי”.
מה מתקבל כאשר צימאון לידע, תשוקה לחלל ושליחות חינוכית נפגשים? במקרה של יואב לנדסמן, הביטוי “השמיים הם הגבול” פשוט אינו מספיק; הפתרון שבחר – להשתתף במשימה להנחתת חללית ישראלית על הירח
-מאת אורי לרנר-
נדירים המקרים בהם פוגשים מישהו שעיניו נוצצות בשיחה על התחום בו הוא עוסק בחיי היום-יום. יואב לנדסמן, מהנדס המערכת של SpaceIL, הוא אדם כזה, אשר “חי ונושם” את תחום החלל. הוא בוגר לימודי הנדסת אווירונוטיקה בטכניון, ולימודי תואר שני בגיאופיסיקה ומדעים פלנטריים באוניברסיטת תל אביב. הסיבה שבחר לעסוק בתחום החלל היא אהבתו לנושא, אשר הושפעה רבות מתכנית הטלוויזיה בהנחיית האסטרונום קרל סייגן, “קוסמוס”, תכנית הסוקרת את תולדות האסטרונומיה ואת התפתחות התרבות האנושית.
מסטודנט סקרן לפיתוח חלליות
כבר במהלך התואר השני הבין יואב שעתידו בתחום החלל, והחל לעבוד בתעשייה האווירית, בפרויקט הלוויין “עמוס” (שנקרא לימים “עמוס 1”). ממהנדס אווירונוטיקה הוא הפך למהנדס מערכת. “תוך כדי העבודה אתה לומד את הניהול של כל המערכות האלו, איך הן עובדות ביחד. אתה חייב להעמיק ולהכיר אותן טוב“, הוא מספר. הוא התקדם בחברה עד שהחליט לפרוש מתפקידו באותה העת כמהנדס המערכת הראשי של הלוויין “עמוס 6”. הוא אהב את התחום ואת מה שעסק בו, ולשאלתימדוע פרש, הוא עונה בחיוך: “פרשתי כי רציתי לעשות דברים אחרים, בין השאר, או אולי בעיקר, להרצות וללמד על תחום החלל. זהו תחום מרתק, שקל להלהיב בו אנשים… למרות שהוא מושך, מסקרן ומלהיב מאוד, ילדים ומבוגרים מתייחסים אליו כ’מדע בדיוני’, בתור תחום ‘נחמד אך לילדים’. אנשים, בסופו של דבר, לא יודעים עליו כלום“.
בהמשך החל לנדסמן לעבוד בתפקיד מהנדס המערכת של SpaceIL, עמותה ישראלית שמטרתה -להיות החברה הפרטית הראשונה שתנחית חללית על הירח, כחלק מאתגר Google Lunar X Prize, אשר בסופו פרס בסך 20 מיליון דולר. אתגר זה נוצר ע”י חברת Google במטרה להעמיק את המעורבות של חברות פרטיות בחקר הירח, ככלי בקידום טכנולוגיות שהוזנחו ע”י גופים ממשלתיים מזה עשרות שנים. כמהנדס המערכת, לנסדמן אחראי על התכן ההנדסי של החללית – “התפקיד שלי הוא לדאוג שנצליח להשיג את המשימה”, הוא מספר. “מהנדס מערכת הוא מהנדס שמכיר את כל התחומים ברמה מסוימת במידה משתנה, ותחום אחד לפחות הוא מכיר לעומקו.
“אני מגיע מתחום הנדסת אווירונוטיקה, ואחד הדברים שבטכניון מיטיבים לעשות הוא לימוד תחום רחב של מדעים וכלים מתמטיים רבים, בידיעה מראש שלא תצטרך את הכל. מסיימים את התואר בהנדסה עם תובנות מהעולם המדעי הרחב, המאפשרות הבנה ודו שיח מקצועי עם אנשים מתחומים שונים“.
משימה (כמעט) בלתי אפשרית
הנדסת מערכות, בה עוסק לנדסמן, היא שיטה הנדסית לכל דבר. היא איננה מתמקדת באדם המבצע את המשימה, אלא בחלוקת המשימה כולה (במקרה זה, נחיתה על הירח וביצוע משימות) למשימות קטנות יותר, וחלוקת משימות אלו לצוותי עבודה מתמחים (מומחי הנדסת חשמל, הנדסת מחשבים וכולי, בהתאם לתת-המשימה).
השאלה המתבקשת היא אילו משימות, ולמעשה – מהם האתגרים העומדים בפני מי שמתכנן להנחית חללית על הירח? מתברר שהשאלות רבות ולא כל התשובות פשוטות וברורות. דוגמה לא כל כך טריוויאלית היא העובדה כי אחד המרכיבים הראשונים של המשימה הוא הנחיתה עצמה. “ אולי זה נשמע פשוט, ואפשר לנחות בכל מקום שרוצים, אבל צריך לבחור מקום מעניין למחקר מחד, אך מוכר לנו מאידך, על מנת שלא נגלה במהלך הנחיתה שאנחנו עומדים להתרסק על צוק, או כל תקלה דומה. הנושא מסתבך עוד יותר כשמחשבים את השפעות השמש – מכיוון שאין אטמוספירה, במהלך שעות היום (הנמשך שבועיים) הטמפרטורות עולות, דבר העלול לגרום נזק לציוד. בנוסף, השמש יוצרת הפרעות בתקשורת החיונית עם כדור הארץ. השיקולים רבים, וחייבים לבחון כל פרט ופרט”. אתגר נוסף הניצב בפני הצוות הוא העובדה שהתחרות איננה כוללת אך ורק נחיתה על הירח, אלא גם ביצוע משימות. “אחת המשימות שהוגדרו היא לנוע על הירח מרחק של 500 מטרים לאחר הנחיתה. כל הצוותים האחרים המשתתפים בתחרות ינסו לבצע זאת בדרך המקובלת, פריקת כלי רכב נפרד מתוך החללית, שייסע למרחק הדרוש”. לנדסמן רומז כי למהנדסי העמותה הישראלית ישנן תכניות אחרות. “אנחנו מתכננים לשלוח חללית קטנה וקלה ככל האפשר, אשר משקלה הסופי לא יעלה על 100 ק”ג. בחללית קטנה אין אפשרות טכנית לשאת רכב נוסף, אמצעי פריקה וכולי. לכן, אנחנו מתכננים ‘לדלג’ עם החללית למרחק 500 מטרים, לאחר הנחיתה הראשונית, וכך לבצע את המשימה”. מסתבר ש- SpaceIL נוהגים בהתאם לתפיסה הרווחת בעולם בנוגע לגופי פיתוח ישראליים – “אנחנוטובים בלחשוב קצת אחרת…” לנסדמן מסכם בחיוך. כדרכם של דברים, כל החלטה שנלקחת ע”י צוות התכנון יוצרת בעיות חדשות. ההחלטה “לדלג” עם החללית במקום לשלוח כלי רכב נפרד, מתנגשת עם אחת מדרישות המשימה, המחייבת צילום של החללית כשברקע הירח ואתר הנחיתה. כאשר יש כלי רכב, מצלמה הנמצאת עליו יכולה לצלם את החללית (ולהפך). בתכנון הישראלי, פתרון זה לא אפשרי, ומהנדסי החברה עומלים (בין שאר הדברים) על מציאת פתרון יעיל ומתאים לבעיה זו.
חלל להמונים
עמותת SpaceIL, שמרבית עובדיה הינם מתנדבים, איננה ממומנת על ידי הממשלה, אלא בעיקר על ידי תרומות. לנדסמן מסביר כי חלק מהותי מהפרויקט קשור בחינוך: “הציבור תורם לפרויקט ואנחנו מחויבים להחזיר בתמורה. מזמינים אותנו כל הזמן להרצות בבתי ספר, אפילו לכיתות א’.“
אזכור נושא החינוך לחלל בבתי הספר מזכיר לי את תגובתו של אחד ממורי בתיכון, לשאלתי מדוע לימודי הפיזיקה אינם כוללים אסטרונומיה: “החלל כל כך רחוק, מדוע להשקיע בזה?” לנדסמן עונה בצורה פשוטה – “מעבר לעובדה שהנושא מלהיב מאוד, חבל שאנשים לא יודעים עליו יותר, משתי סיבות: תחום החלל נוגע לכל אחד מאיתנו בכל כך הרבה דרכים, שאנחנו בכלל לא מודעים אליהן. בנוסף, תעשיית החלל הולכת ומתרחבת, גם בארץ, וקיימות אפשרויות תעסוקה רבות בתחום זה.“
דוגמה טובה לנגיעת תחום החלל בחיינו היא הרוח הסולרית. אלו אשר שמעו על תופעה זו (הידועה כ”התפרצויות שמש”) מכירים אותה בעיקר בתור הגורם ל”זוהר הקוטב” (Aurora Borealis בקוטב הצפוני או Aurora Australisבדרומי). ““רוח” זו היא למעשהקרינה בצורה של חלקיקים טעונים חשמלית, אנרגטיים ומהירים מאוד” מסביר לנדסמן. החלקיקים הטעונים מגיבים עם השדה המגנטי של כדור הארץ ומביאים לתצוגת האורות המרהיבה הנצפית בשמי הקטבים. אולם, הצד השלילי של התופעה הוא כי קרינה זו גורמת להצטברות מטען חשמלי (“חשמל סטטי”) במערכות, הגורמת לקצרים רחבי היקף. קצרים אלו מביאים לנזקים כלכליים בסדר גודל של מעל מיליארד דולר מדי שנה, החל מלוויינים במסלול ועד מערכות חשמליות על פני כדור הארץ. אירוע חריג במיוחד ארע במרץ 1989 במחוז קוויבק בקנדה. סערת שמש חזקה מהרגיל גרמה ל”הצפה” של כדה”א בקרינה סולרית, אשר הובילה להפסקות חשמל נרחבות במחוז כולו ולנזק כספי הנאמד בעשרות מיליוני דולרים (בשלושה ימים בלבד!), כתוצאה מפגיעה במפעלים, שדות תעופה ועוד גופים הנסמכים על אספקת חשמל סדירה.
נושא אחר העשוי לגעת בחיינו הוא חישוב מסלולם העתידי של גרמי שמיים קטנים, כגון אסטרואידים, במטרה למנוע מצב בו כדור הארץ ייפגע מאסטרואיד, תרחיש אשר הוצג בסרטים קולנועיים רבים. זה היה תחום המחקר של לנדסמן בלימודי התואר השני שלו, והמסקנה הלא-מעודדת אליה הגיע בסיומם: “ לחזות התנהגות של אסטרואיד על פני 100 שנה, זו פשוט משימה בלתי אפשרית.” הסיבה היא המורכבות של החישובים – “לכל גוף בחלל כוח משיכה הפועל על הגופים האחרים, וחישוב ההשפעה ההדדית של אינספור הכוכבים, כוכבי הלכת, הירחים והאסטרואידים עצמם, בלתי אפשרית בטווח הזמן הרחוק באמצעים הטכנולוגיים המצויים בידנו כרגע”.
על פי תפיסתו של לנדסמן, חינוך לנושא החלל והכרות הציבור עימו הינה הדרך היחידה לשמר את התעשייה בתחום פעילה, ולמצוא פתרונות לבעיות הכרוכות בהיותנו חלק מעולם גדול יותר, כמו חשיפה ישירה לקרינת שמש הגורמת לסרטן העור, הרוח הסולרית או האסטרואידים שעלולים לפגוע בכדור הארץ. כל הבעיות הללו עשויות להיפתר באופן הנדסי, אם רק יימצאו מספיק “מוחות” שישקיעו זמן במחקר ובפיתוח – ואותם בא יואב למצוא ולעודד.
נקודה כחולה בין אינספור כוכבים
ניתן להבין כי מעבר לעבודתו, מחויבותו של יואב היא בראש ובראשונה לחינוך לחלל, אך תאוותו לידע בנושא לא שבעה. הוא ממשיך ולומד, מתעדכן בחדשות, אך מקפיד לשתף בו בזמן את הציבור הרחב, באמצעות הבלוג שלו – “מסה קריטית”, ובתכנית הרשת שלו בתחום החלל, “החללית”.
גם בעבודתו ב- SpaceIL, שיתוף הציבור הוא חלק בלתי נפרד מהעבודה. ” אני אוהב מאוד לדבר על התחום בו אני עוסק, התחום בו אני מתעניין. לפעמים אני אוהב יותר לדבר על זה מאשר לעשות את זה…“, הוא צוחק.
לשאלתי “מדוע החלל כה מיוחד בעיניך?” הוא מספר על קטע שכתב קרל סייגן בעקבות צילום של כדור הארץ ממרחק של כמיליארד וחצי ק”מ, בו כוכב הלכת הוא נקודה קטנה וכחולה. “כל האנשים שחיים היום, וכל אלו שמתו ולמעשה כל זכרונות הגזע האנושי, כל מה שנכתב- הכל נמצא תחת הנקודה הכחולה החיוורת“, לנדסמן מצטט מזיכרונו. ““נקודה” זו היא חלק כל כך קטן מהיקום שסביבה, אך היא (ואנחנו) בנויים כולנו מאותן אבני היסוד, אבני היסוד של הכוכבים“.
פרופסור יונינה אלדר זכתה בפרס היוקרתי של האגודה לעיבוד אותות לשנת 2013, על “תרומה עצומה לחישה דחוסה, דגימה בתדר תת ניקוויסט, אופטימיזציה קמורה ועיבוד אותות סטטיסטי.”
פרופסור אלדר, ראש המעבדה לדגימה בפקולטה להנדסת חשמל בטכניון, משמשת כחברת המועצה להשכלה גבוהה (מל”ג), כחברה באקדמיה הלאומית הצעירה למדעים, חברה בוועדה להנגשת ההשכלה הגבוהה לחרדים ויועצת לחברות הייטק. בנוסף היא משמשת עמית מחקר ב-MIT ופרופסור אורח באוניברסיטת סטנפורד.
פרופסור אלדר פיתחה פרדיגמה חדשה לדגימה ולעיבוד אותות בקצב נמוך מתדר ניקוויסט, הנחשב לגבול הדגימה המינימלי של אותות אנלוגיים. היא הצליחה להוריד את קצב הדגימה מבלי לפגוע באיכות האות ובכך לאפשר מזעור ותקשורת טובה יותר. מעבר לפיתוח התיאוריה והאלגוריתמים, היא השיגה פריצת דרך עולמית בתחום הדגימה, כשבנתה יחד עם הסטודנטים שלה וצוות הפיתוח במעבדה אבטיפוס של כרטיס אלקטרוני המאפשר דגימת אותות בפס רחב תוך שימוש בקצב דגימה נמוך במיוחד. שיטות אלה יכולות לאפשר מזעור מכשירים רבים: מטלפון חכם, דרך אולטראסאונד ועד לרדאר.
להמצאה האמורה יישומים פוטנציאליים רבים, כגון שיפור ביצועי רדאר ואולטרסאונד תלת מימדי מהיר. שוק פוטנציאלי נוסף הוא השוק הרפואי, שם מתורגמת מהירות הדגימה לזמן החשיפה של המטופל להתקן הפולט קרינה מסוכנת. מנקודת הראות הכלכלית יש כאן יתרון גדול, שכן מטופלים רבים יותר יוכלו להיבדק. גם השוק הביטחוני מתעניין מאוד בהמצאה המאפשרת סריקה של תחום תדרים מאוד רחב בזמן מהיר.
פרופסור אלדר זכתה בפרסים רבים, בהם פרס קריל להצטיינות בחקר מדעי, פרס ברונו מטעם קרן רוטשילד, פרס ויצמן למדעים מדויקים, פרס הרשל-ריץ’ לחדשנות מדעית, פרס מטעם עיריית חיפה לנשים פורצות דרך ועוד.
IEEE Signal Processing Society Technical Achievement Award הוא הפרס הראשי בתחום עיבוד האותות, והוא ניתן לחוקרים אשר תרמו משמעותית, במשך שנים, לתיאוריה וליישום של נושאים טכניים בספקטרום התחומים בהם עוסקת האגודה – תרומה הניכרת בפרסומים, בפטנטים או בהשפעה מוכרת על התחום. פרופסור אלדר קיבלה השנה את הפרס יחד עם פרופסור אלפרד הירו, שהיה בעבר ראש האגודה לעיבוד אותות והינו אחד מעמודי התווך של הקהילה (הוא קיבל את מדליית המילניום השלישי של IEEE).
נשיא הטכניון פרופסור פרץ לביא בירך את פרופסור אלדר ואמר כי “בית הטכניון גא על זכייתה של פרופסור יונינה אלדר בפרס חשוב זה ומתברך בהישגיה.”
סדנת סטודנטים הציגה לראש ממשלת הולנד פתרונות לבעיות מים
הפתרון הזוכה: “חזרה לחקלאות”, שמטרתו לעודד חקלאים ערבים בגליל המערבי לשוב ולעבד את אדמותיהם באמצעות השקייה במי קולחים
סטודנטים לתארים מתקדמים, שהשתתפו בסדנה משותפת לישראל ולהולנד, שנערכה בטכניון, הציגו בתחילת השבוע פתרונות לסוגיות הקשורות במים לראש ממשלת הולנד, מארק רוטה, אשר ביקר בארץ. הפתרון הזוכה בתחרות WETSKILLS ISRAEL :2013 “חזרה לחקלאות” ((Reclaim Agriculture שמטרתו לעודד חקלאים ערבים בגליל המערבי לשוב ולעבד את אדמותיהם באמצעות השקייה במי קולחים. תכניות אחרות שהציעו הסטודנטים, ישראלים והולנדים, היו: מערכת קומפקטית להפקת מי שתיה מלחות באוויר המיועדת לאזורים מדבריים, ייעור באזורים מדבריים המשלב באספקת המים שלו טכנולוגיות מודרניות עם טכנולוגיות עתיקות מתקופת הנבטים הקדומה ומערך ניטור ומניעה הוליסטי להפחתת טפילים במים.
במסגרת התחרות, שאורגנה על ידי המכון למחקר המים ע”ש גרנד בטכניון וארגון WETSKILLS ההולנדי, נדרשו הסטודנטים להציע פתרונות לאתגרים ובעיות בנושאי מים בישראל, באמצעות חשיבה יצירתית וחדשנית מחד, אך ישימה לביצוע מאידך.
את הפתרונות הציגו הסטודנטים, בראשית השבוע, בפני פורום לשיתוף פעולה ישראלי–הולנדי, שכלל מומחי מים משתי המדינות והתקיים במסגרת ביקור שערכו בישראל מארק רוטה, ראש ממשלת הולנד, ושרים בכירים בממשלתו.
מספר חברות וארגוני מים (מקורות, תאגיד מים וביוב סובב שפרעם, JNF סניף הולנד וקק”ל) בישראל הציגו בשבוע שעבר לסטודנטים בעיות מהשטח אותן היה עליהם לפתור. לרשות הסטודנטים עמדו חמישה ימים בלבד לגבש ולהציג את הפתרונות, תוך התייעצות עם מומחי מים ובסיוע מרכז המידע של המכון למחקר המים ע”ש גרנד בטכניון. חבר השופטים כלל מומחי מים מישראל ומהולנד: שמעון טל, לשעבר נציב המים, תמי שור, סמנכ”לית רגולציה ברשות המים, פרופסור אבי שביב, ראש המכון למחקר המים ע”ש גרנד בטכניון, ד”ר הדס ממן מאוניברסיטת תל אביב ומנו הולטרמן ויאפ פייל, מומחי מים מהולנד. לרשות כל קבוצה עמדו שתי דקות בלבד להציג את הפתרון אליו הגיעו. המצגות היו בהירות, קצרות ומדויקות ובשתי דקות הצליחו הסטודנטים להציג עבודה מרוכזת ומאומצת שנמשכה שבוע ימים. בהמשך הוצגו הפרויקטים לאנשי המקצוע, ביתר פרוט, על גבי פוסטרים.
הפרויקט שנבחר על ידי צוות השופטים, היה “חזרה לחקלאות”, המציג פתרון לאתגר שהציב בפני הסטודנטים תאגיד מים וביוב סובב שפרעם, המטפל במערכת מים וביוב של העיר שפרעם וכפרים נוספים בסביבתה. התאגיד נותן שירות לכ-160,000 תושבים. עקב מחסור במים שפירים ועלותם הגבוהה לחקלאים, רוב תושבי הכפרים שעסקו באופן מסורתי בגידול ירקות הפסיקו לעבד את אדמותיהם החקלאיות. צמצום החקלאות פגע בפרנסת התושבים ובמרקם החברתי-כלכלי באזור. התאגיד ביקש מהסטודנטים למצוא דרכים להשיב את החקלאים לשדותיהם, ולהציע להם אפשרויות חלופיות לגידולים חקלאיים היכולים להיות מושקים במים מושבים (מי שפכים מטופלים). הסטודנטים הציעו פתרון משולב, הכולל הקמת אתר הדגמה שכולל אגנים ירוקים בשילוב עם הקמת ועדת מומחים. “ההצעה שלנו כוללת בניית אגנים ירוקים, אליהם יוזרמו מי קולחים ממכון לטיהור שפכים בכרמיאל,” סיפרה נועה אהרוני, בוגרת תואר שני מאוניברסיטת תל אביב, שהשתתפה בסדנה. “בבריכות תישתל צמחיית מים, שמעבירה את המים סינון נוסף (תחליף למסנני שטח למשל), ויגדלו דגי זהב כראיה לטיב המים. מטרת הפרויקט הייתה להנגיש את תהליך טיהור מי הקולחים לחקלאים המקומיים ולהדגים להם באמצעות הוספת האגנים הירוקים ודגי הזהב שמדובר במים נקיים הטובים לחקלאות. כדי להסיר חסמים תרבותיים לשימוש במים הצענו לגדל בבריכות דגים ושבלולי מים, החיים במים נקיים., כך ניצור סביב האגנים הירוקים מערך חינוכי לחקלאים ולדור הצעיר שיסייע להם להתגבר על המחסום הפסיכולוגי של שימוש במים מושבים לחקלאות.”
“בנוסף, הצענו להקים ועדת מומחים משותפת למשרד החקלאות, הרשות המקומית, תאגיד המים והחקלאים המקומיים,” הוסיף דניס שטיינברג, סטודנט לתואר שני בטכניון. “הוועדה תסייע לחקלאים המקומיים להגיע להתארגנות שיתופית ותסייע בקידום ההסברה והכדאיות של השימוש במים מושבים. אנשי התאגיד משפרעם התלהבו מהפתרון שהצענו והבטיחו שיישמו אותו בעתיד הקרוב. אני חושב שהפרויקט שלנו מציע פתרון מיידי ועשוי לסייע בשינוי חברתי באזור. האתגר עמו התמודדנו היה שונה מאוד מהעבודה היומיומית הטכנית-הנדסית, פתאום היה עלי להתייחס גם לשיקולים חברתיים סוציולוגיים.”
“יש רתיעה מסורתית לשימוש במי קולחים בחלק מהמגזר הערבי מתוך אמונה או חשש שהמים אינם נקיים מספיק,” הוסיף פרופסור ערן פרידלר, מהפקולטה להנדסה אזרחית וסביבתית בטכניון, שליווה את הסטודנטים. “החקלאות הישראלית בישובים החקלאיים מאוד מאורגנת, ואילו כאן מדובר על חקלאות קטנה ברמת המשפחה, בלי ארגון גג, עם גידול מסורתי של ירקות. החקלאים נטשו חלק מהשדות משום שמחירי המים השפירים עלו באופן משמעותי. הפתרון שהסטודנטים הציעו מאפשר לחקלאים להמשיך בעבודת החקלאות תוך שימוש במים מושבים שעלותם נמוכה בהרבה ממים שפירים.”
גם בתאגיד מים וביוב שפרעם היו מרוצים מהתוצאות. “הזכייה של הסטודנטים במקום הראשון הביאה לנו כבוד רב”, אמרה אחלאם גנאם, מנהלת מחלקת הרישוי בתאגיד. “הם עבדו ביצירתיות על הפתרון ואנחנו כבר מחפשים צוות מומחים שיישם את התכנית ויבצע אותה בפועל.”
“מטרת הסדנה להכשיר את מנהיגי העתיד בתחומי המים. זו תכנית לעידוד שיתוף פעולה בינלאומי בנושאי מים, במהלכם סטודנטים ממדינות שונות יושבים יחד ומתמודדים עם משימות משותפות בנושאי מים,” סיפר יוהן אוסט, מרכז תכנית Wetskills, המוביל את התכנית בארץ ביחד עם פרופסור אבי שביב, ראש המכון למחקר המים ע”ש גרנד בטכניון. “הסדנה פועלת מזה עשור וכבר נערכה בסין, אינדונזיה, דרום אפריקה, מרוקו, רומניה, מצרים, הולנד, עומאן ומוזמביק. אני מאוד שמח שהצלחנו לקיים אותה גם בישראל. המטרה לאתגר מומחים צעירים בנושאי מים בבעיות מהשטח, ולעודד אותם לחשוב באופן יצירתי. הסטודנטים עבדו קשה על המשימות שקיבלו ואני גאה בהם מאוד. אנחנו חייבים למשוך את האנשים הטובים ביותר לעבוד בתחום המים.”
“התרשמתי מאוד מעבודת הסטודנטים,” אמר ברנרד וינטס, ראש איגוד התעשיינים והמעסיקים בהולנד, שהעניק לקבוצה הזוכה את הפרס. “לשופטים היה קשה להכריע משום שכל העבודות מציגות פתרונות פשוטים ויצירתיים, הניתנים ליישום ובעיקר העידו על יכולת חשיבה עצמאית ויצירתיות גבוהה.”
“ראינו חשיבות רבה לקיים את התחרות בטכניון”, סיכם פרופסור אבי שביב. “הצבת אתגרים משותפים למומחי מים צעירים מישראל ומהולנד מהווה בסיס לשיתוף פעולה בין המדינות ולשילוב כוחות ביניהן. נהנינו מאוד לראות את שיתוף הפעולה, היצירתיות והחלפת הידע בין הסטודנטים.”
בתמונה העליונה: הסטודנטים משתתפי הסדנה עם ראש ממשלת הולנד (במרכז)
בתמונה התחתונה: הסטודנטים הזוכים עם נציגי תאגיד מים וביוב שפרעם (מימין לשמאל):
דניס שטיינברג, ד”ר אחמד חיג’אזי, ארינקה זיגרסמה, נועה אהרוני, מנו ברואר ואחלאם גנאם
הבשורה על זכייתו בפרס נובל תפסה את פרופסור אריה ורשל כשהוא שקוע בשינה עמוקה. “בשתיים בלילה נהוג לישון כאן,” אמר למראיין שהתקשר אליו מאוחר יותר. כשנשאל מה יעשה עם כספי הזכייה השיב כי “זה לא כל כך הרבה” וכי עליו לבדוק אם הסכום פטור ממס.
חשדת שמדובר במתיחה?
כמובן, אבל לנציג שבישר לי על הזכייה היה באמת מבטא שוודי חזק, אז השתכנעתי שזה אמיתי.
קיבלת את הפרס על מחקר מאמצע שנות השבעים – כמעט ארבעים שנה.
נכון. העניין שלי באנזימים ובביולוגיה החל אפילו לפני זה, בטכניון, אבל השנים 1974-5, במעבדת MRC בקיימברידג’, העניקו לי פרספקטיבה חדשה לגמרי. פתאום מצאתי את עצמי בין אנשים שהביולוגיה הפונקציונלית מעסיקה אותם יום יום, בכל דיון ובכל הפסקת תה.
מהי ביולוגיה פונקציונלית?
זהו התחום שבו נחקר הקשר בין מבנה החלבון לבין פעילותו ותפקודיו.
מאז ועד היום לא נטשת את התחום הזה.
אני אוהב מאוד את מה שאני עושה, ולא היה לי משהו יותר מעניין לעשות.
אריה ורשל (Warshel) נולד בנובמבר 1940 בקיבוץ שדה נחום, למד בקיבוצו ובבית הספר התיכון בעין חרוד, והתגייס לצה”ל בשנת 1958. הקריירה המדעית-אקדמית שלו, שתחילתה בלימודי תואר ראשון בכימיה בטכניון, הובילה אותו עד לתפקידו הנוכחי – פרופסור בכיר בכימיה ובביוכימיה באוניברסיטת דרום קליפורניה, לוס אנג’לס. בדרך הוא זכה בפרסים רבים, ביניהם Tolaman Medal והפרס לכימיה ביו-פיזיקלית של האגודה המלכותית לכימיה (RSC) לשנת 2012. מאז 2008 הוא חבר באגודה המלכותית לכימיה, ומאז 2009 – חבר באקדמיה הלאומית למדעים. לוֹ ולאשתו תמי שתי בנות – מרב ויעל.
הגעת לטכניון ב-1962. מה אתה זוכר משנות הלימודים כאן?
נהניתי מאוד מהלימודים בטכניון ומעולם לא מתחתי ביקורת על המרצים. רובם היו מצוינים, ואני זוכר לטובה את אמיתי הלוי, ראובן פאונץ, אוטו שנפ, יחיאל שליטין וקלמן אלטמן. היו גם מרצים פחות טובים, אבל אני מאמין שהלמידה היא באחריותו של הסטודנט, והוא לא אמור להאשים אף אחד אחר בכשלונותיו. מאוחר יותר גיליתי שדודתי, חנה ורשל, שנספתה בשואה, למדה הנדסת בניין בטכניון בשנים 1935-6.
מדוע בחרת בכימיה?
האמת היא שלא היה לי מושג מה ללמוד, אז התייעצתי עם אליעזר פינקמן, חבר מהצבא שכבר למד כאן אז וכיום הוא פרופסור אמריטוס בטכניון. הוא אמר לי שמכיוון שיש לי ראיית-צבעים טובה – לוֹ היו משקפיים ולי לא – כדאי לי ללמוד כימיה. “שיהיה,” אמרתי לעצמי, במחשבה שאחרי שאסיים את הלימודים אחליט מה לעשות הלאה.
אבל הכימיה תפסה אותך מהר וחזק.
נכון, וכבר בשנת הלימודים השלישית הצטרפתי לפרויקט מחקר בביוכימיה בהנחיית פרופסור יחיאל שליטין. שם בעצם החל המסע המדעי שלי. בעבודה איתו נחשפתי לחקר האנזימים ולאופן שבו אנזימים מאיצים תגובות כימיות, ולעתים מעצימים אותן בעשרות סדרי גודל. במסגרת הפרויקט הזה השתמשתי בהצלחה, כנראה לראשונה בהיסטוריה, במכשיר NMR (תהודה מגנטית גרעינית) למדידת תגובה אנזימטית מהירה מאוד.
מה כל כך מעניין בתגובות כימיות של אנזימים?
הבנה של תהליכים אנזימטיים מאפשרת לנו להאיץ תהליכים פיזיולוגיים או לעכב אותם, ולפתח תרופות וטיפולים שמייעלים את תיפקוד הגוף ו”מתקנים” שיבושים.
אז מה היה האתגר הגדול ביותר?
אחת התעלומות הגדולות בתחום הביוכימיה נוגע לשאלה כיצד אנזימים מעצימים משמעותית – לעתים ב-20 סדרי גודל (1020) – תגובות כימיות. המחקר הנסיוני מוגבל כאן, כי ניסויים לבדם אינם יכולים להסביר איך משפיעים האנזימים על מהירות התגובה ומאיצים אותה בשיעור כל כך משמעותי. הבעיה הניסויית אינה נובעת רק ממהירות התהליך, אלא גם מכך שהאנזימים מורכבים מאוד, ואיש אינו יכול לבנות ניסוי שיאמר לו מהם בדיוק הכוחות שפועלים בתוכם. כאן אנחנו נכנסים, עם מודלים שמסבירים למה התגובות האנזימטיות מהירות כל כך, וגם מציעים ניסויים נוספים שישנו את מהירות התגובה.
וזו ההצלחה הגדולה שלך.
זו היתה תעלומה בת מאה שנה, ואני רציתי לפתור אותה. המודלים שפיתחתי במהלך השנים מאפשרים להבין כיצד פועלים האנזימים, וכיצד שינויים בהם (לדוגמה, שינויים בחומצות האמינו) מאיצים את מהירות התגובה. את התעלומה הזאת אפשר לפתור רק באמצעות מודלים ממוחשבים.
על פי ועדת פרס נובל, הפרס הוענק לכם על הגישור בין הפיזיקה הקלאסית למכניקה הקוואנטית.
נכון. מודלים כימיים שמתבססים על הפיזיקה הקלאסית בלבד מתארים את החלבון כאוסף של כדורים (אטומים) וקפיצים (קשרים), ומסבירים את מבנה החלבון במונחים האלה. המגבלה שלהם היא שהם אינם יכולים לתאר את הכימיה, כלומר את שבירת הקשרים בחלבון. לשם כך אנחנו זקוקים למכניקה קוואנטית.
וזו בעצם פריצת הדרך שלך?
בתקופת התואר הראשון לקחתי קורס במכניקה קוואנטית אצל פרופסור קלמן אלטמן מהפקולטה לפיזיקה. הוא היה מרצה פנטסטי אבל הקורס היה נורא קשה – הרבה יותר מכל מה שלמדנו בכימיה – והחלק היחיד שהבנתי בו הוא שפונקציות הגל בתחילת התגובה ובסופה יכולות ללמד אותי על שלבי הביניים, שהם מצבים הרבה יותר מורכבים. הבנתי שיש כאן מפתח למחקר-האנזימים שלי אצל שליטין. עוד לא היה לי מושג איך לחבר את שני העולמות האלה, אבל האמנתי שזה אפשרי, ואפילו הבטחתי לסטודנט מבריק אחד שלמד איתי שיום אחד אפתֵח פונקציית-גל לאנזימים.
למה בעצם לחבר את הקלאסי והקוואנטי ולא להסתפק במכניקה הקוואנטית?
כי המודלים הקוואנטיים – שאכן יודעים להסביר ולנבא את התגובה הכימית ואת העירור האנרגטי הכרוך בה – דורשים כוח חישוב אדיר. לכן הם לא יכולים לתאר את התהליך הכימי כולו, אלא רק אטומים בודדים ומולקולות קטנות, ולכן הם אינם מספקים מידע משמעותי על הסביבה, כלומר על התמיסה שבה שרויות המולקולות. לפיכך נדרש כאן גישור בין שתי הדרכים, ולכך הגענו בהמשך.
אז זו בעצם שאלה של פשרה, או טרייד-אוף?
כן, ממש כמו ברזולוציה של תמונה. ככל שהרזולוציה גדלה התמונה יותר ברורה, אבל גם כוח המיחשוב הנחוץ גדֵל, ואתה חייב להתפשר איפה שהוא. בביולוגיה פונקציונלית אתה זקוק לרזולוציה גבוהה מאוד רק באזורים מסוימים – במקומות שבו אתה רוצה למפות את מצבם של כל אלקטרון וכל גרעין באטום; בשאר האזורים אתה יכול להסתפק ברזולוציה הנמוכה יותר שמספקת הפיזיקה הקלאסית. זה מה שהבנתי במהלך התואר הראשון – שבעצם דרוש גישור בין שתי ה”פיזיקות” ובין הביולוגיה למדעי המחשב.
ואז נפרדת מהטכניון.
גם כאן היתה מקריוּת רבה. הציון הגרוע היחיד שלי בכל התואר הראשון היה באנגלית, וחששתי מהדרישה הטכניונית (מכל תלמיד לתואר שני) ללמוד שתי שפות. באותו זמן קראתי בעיתון שפרופסור שניאור ליפסון, המנהל המדעי החדש של מכון ויצמן, הוא מקיבוץ תל עמל (כיום ניר דוד), שנמצא שלושה קילומטר מהקיבוץ שלי. נפגשתי איתו, והוא הסביר לי שבגלל המינוי שלו הוא לא לוקח סטודנטים חדשים. הראיתי לו את הציון שלי – 4.00 – אבל הוא אמר שציונים לא מעניינים אותו. ולמרות הכל, בסופו של דבר הצלחתי לשכנע אותו.
מה היה תחום-המחקר שלו?
ליפסון חקר עד אז את השינויים בסלילי החלבונים, ועשה זאת בשיטות של מכניקה סטטיסטית. ב-1965, קצת לפני שהגעתי אליו, הוא הבין שהמחשב יכול לתרום המון במחקר הכימי והביולוגי, והחל לעבוד על מידול-מולקולות ממוחשב. במהלך המחקר אצלו פיתחתי תחליף לייצוג-המולקולות המסורתי, שהתבסס כאמור על דימוי של כדורים (אטומים) וקפיצים (קשרים), ועל חישובים המסתמכים על אורך הקשר. למודל הזה היו מגבלות עצומות, ואני הצעתי להחליף אותו בייצוג המבוסס על קואורדינטות קרטיזיאניות (צירי x, y, z). בשלב הזה ליפסון חשב שאני ממש לא בכיוון, וגם לי עצמי היו פקפוקים מסוימים, אבל “הגולם” – המחשב המתקדם של מכון ויצמן – אישר את הפתרון שלי.
במה הועילה שיטת המידול החדשה שפיתחת?
השיטה שלי איפשרה לנו להסתפק בשורת קוד אחת במקום אלפי שורות. בהמשך יישמתי אותה על ויברציות של מולקולות, והצלחתי לצמצם לשורה אחת בעיות שהצריכו קודם ספר שלם. בינתיים סיימתי את המאסטר, ואז נקראתי למילואים – זו היתה “תקופת ההמתנה”, שבסופה פרצה מלחמת ששת הימים. במלחמה עצמה, כשאשתי תמי רצה למקלט עם תיק יד, כולם היו בטוחים שאלה התכשיטים שלה, אבל בעצם זו היתה הצעת המחקר שלי לדוקטורט.
ואז פגשת את מייקל לויט.
נכון. מייק עמד להתחיל את הדוקטורט שלו. למזלי הוא היה – והוא עדיין – מתכנת מעולה, וכך הצלחנו לפתח תוכנה שהיתה יעילה ואלגנטית מאוד בהתחשב במגבלות המיחשוב של אותם ימים. באמצעות התוכנה שכתבנו הצלחנו בעצם “להעמיס” על המחשב את רוב העבודה, וזה בעצם היה הבסיס לכל התוכנות העתידיות של סימולציה מולקולריות. אין לי ספק שהניסיון הזה עיצב את המחשבה המדעית שלי.
חשוב לציין עוד תחנה משמעותית מאוד בדרך לפרס נובל. לקראת סיום הדוקטורט עסקתי, כעבודה צדדית, במחקר משותף עם אברהם ברומברג, שהיה גם הוא דוקטורנט בויצמן באותה תקופה. ברומברג גילה, באופן ניסויי, אפקט איזוטופי כלשהו שנחשב אז בלתי אפשרי, והקהילה המדעית התייחסה בחשדנות לממצא הזה. פיתחתי חישוב של התהליך הקוואנטי הרלוונטי, ובו הסברתי חלק מהמולקולה במונחים של מכניקה קוונאטית, וחלק אחר על פי המודל הקלאסי. כך אישרתי את קיומו של האפקט שברומברג גילה. לשם כך הייתי צריך לכתוב נוסחאות שונות לתגובות שונות, וזה בעצם היה מודל ה- QM+MMהראשון – מודל שמשלב מכניקה קוואנטית עם פיזיקה קלאסית (מולקולרית). עם זה הגעתי לפוסט-דוקטורט.
שאותו עשית בהרווארד, אצל פרופסור מרטין קארפלוס.
שהוא השותף שלי ושל מייק לפרס נובל. בינואר 1970, מיד לאחר סיום הדוקטורט, יצאתי לפוסט-דוקטורט, ושם פיתחתי את הרעיונות שלי בנוגע לגישור בין שתי ה”פיזיקות”. תיארתי תכונות ספקטרוסקופיות של המולקולות שיש בהן אלקטרונים מסוג pi. אלה הם אלקטרונים שקופצים בין אטומים שונים ויוצרים ענן. לשם כך מספיק תיאור קוונטי, מפני שאין כאן שום תגובה כימית ושום שבירה של קשרים.
ומשם חזרת למכון ויצמן, הפעם כחבר סגל.
כן, ואז חזרתי גם למולקולות שהעסיקו אותי תמיד – האנזימים. ומכיוון שמודל QM+MM אינו שימושי ללמידת כימיה ולא לחקר אנזימים, הייתי צריך לפתח מודל חדש. מודל שיסביר איך האלקטרונים “יודעים” מה השפעתם של המטענים הקלאסיים שמסביבם. כך נולד מודל QM/MM (שאין לבלבל בינו לבין QM+MM). המודל הזה איפשר לי ולמייק למדל את ההשפעה הקטליטית של האנזים, ובכך בעצם לייסד תחום חדש.
ב-1974 נסעת לקיימברידג’, אנגליה, לאותה תקופה גורלית.
יצאתי לשנתיים במעבדות MRC בקיימברידג’, ושוב עבדתי עם מייק. התקופה הזאת העניקה לי פרספקטיבה חדשה, השראה עמוקה וקצב פעילות חסר תקדים. תוך שנתיים השגנו התקדמות אדירה, שסללה את הדרך לחלק ניכר ממה שנקרא כיום “ביולוגיה חישובית פונקציונלית”. שם גם פענחתי את השלב הראשון של תהליך הראייה. תקופה פורייה זו הובילה אותי להמשך המחקר שלי, ולידיעה שאם אתה שואל את השאלות הנכונות, תצליח לבנות מודל יעיל שיהיה רלוונטי למערכות ביולוגיות ממשיות.
ושם נולד המאמר ההיסטורי.
ב-1976 פרסמתי עם מייק את המאמר שזיכה אותנו בפרס נובל. זה היה המודל הממוחשב הראשון הַתָּקֵף לתגובות אנזימטיות. המודל הזה, בניגוד לקודמיו, חל על כל סוגי המולקולות, אפילו הגדולות ביותר. הוא רלוונטי למולקולות בעולם החי ולתהליכים תעשייתיים, לתרופות ולתאים סולאריים ולמנועי רכב.
הרבה אנשים תוהים אם נכון להגדיר את התגלית הגדולה שלך כ”Made in Israel”. זה חשוב?
קיבלתי את הפרס על עבודה שנעשתה בעיקרה בישראל ובאנגליה, ולא פחות חשוב – העניין שלי בתחום הזה התעורר בטכניון.
השאלה הזו נקשרת בישראל לדיון הגדול יותר על בריחת מוחות.
בריחת מוחות היא נושא חשוב, אבל במקרה שלי, החיים בחו”ל נובעים מסיבה פשוטה מאוד.
והיא?
שלא קיבלתי קביעות במכון ויצמן – למרות שתיק-המועמד שלי כלל את המאמר שזיכה אותי כעת בפרס נובל! אני מתאר לעצמי שאני הנובליסט הראשון שהמאמר שזיכה אותו בנובל לא עזר לו לקבל קביעות. מכל מקום, הרבה החלטות גורליות בחיים שלי התקבלו בנסיבות פשוטות, כמעט מקריות. גם את הקיבוץ עזבתי מסיבות די פשוטות: על כל שנה של לימודים אקדמיים נדרשתי להתחייב לשנתיים של מגורים בקיבוץ, וזה פשוט לא התאים לי.
גדלת באווירה אנטי-הישגית. איך אתה מסביר את ההצלחה שלך?
החינוך הקיבוצי, והקיבוץ בכללו, הם דווקא מערכות הישגיות מאוד. אני עצמי הייתי תחרותי מאז ומעולם, וזה בא לידי ביטוי גם במשחקים, בעיקר בכדורגל וב”מלחמה על הדגל”, וכמובן בלימודים. בסוף י”א עברתי מבית הספר של שדה נחום לתיכון בעין חרוד, ל’כיתה מקובצת’ שנועדה למי שרצה ללמוד יותר ברצינות. נכון שלא עשינו שם תעודת בגרות, אבל השלמתי את זה בשנת השירות האחרונה בצבא.
ומה דעתך על מה שקרה לתנועה הקיבוצית מאז?
מה שקורה לכל תנועה אידיאולוגית.
אומרים שכיום, בניגוד לעבר, לא יתכן מחקר מדעי איכותי בלי מימון משמעותי. מה דעתך?
נכון שיש מחקרים שמצריכים תקציב משמעותי, והכסף אכן חשוב למי שנמצא בשלבים של בניית קבוצת מחקר. עם זאת, יש דברים לא פחות חשובים.
והם?
עקשנות, מקוריות, אומץ ונכונות ללכת לכיוונים חריגים.
תודה לד”ר משה נחמני ולאבי בליזובסקי, עורך אתר “הידען”, על עזרתם בהכנת הכתבה ולפרופסור ורשל על התמונה
