דברי הנשיא ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל

נשיא הטכניון פרופ’ אורי סיון בטקס

בתווך שמזמן לנו לוח השנה העברי בין שואה לתקומה ובקו הישר המחבר ביניהן, יש למעמד הקשה והעצוב הזה תפקיד חשוב מאין כמותו. חשיבותו בכך שהוא מפנה זרקור של תשומת לב אל המחיר האישי שמוסיף לגבות מאתנו המאבק על הקיום כאן ועל משמעות הציווי “ובמותם ציוו לנו את החיים”. ביום הזה אין מפלגות, אין שסעים ואין ויכוחים. כאן, במעמד הזה, כשהאבל הלאומי נוגע בשכול הפרטי, אנו עומדים יחד ופשוט זוכרים.

אנחנו זוכרים את הבנות והבנים, את ההורים, את האחיות והאחים ואת החברות והחברים שכבר לא אתנו. זוכרים את נפילתם, אבל גם את חייהם. את שהספיקו להגשים ואת מה שלא זכו לעשות. הזיכרון הזה הוא זיכרון מר, קשה, ומלווה בתחושת החמצה. אבל יש בו גם חלקים אחרים, בהם אנו נזכרים באותם רגעים של נחת, צחוק ושלווה שזכינו לחוות עם הנופלים טרם לכתם מאתנו.

זהו השכול הפרטי, האישי. זה שנוגע בכל אחת ואחד מאתנו הניצבים כאן היום.

התגייסתי לחיל האויר ביולי 1973, ארבעה חודשים לפני מלחמת יום כיפור. את המלחמה עברתי בדירי הטייסות בחצרים, בסיוע לחמשים בתליית פצצות על מטוסים שרבים מהם לא חזרו ממשימתם. איבדתי חברים רבים לאורך השנים. את מולה וודיסלבסקי שנהרג כשמטוסו פגע בקרקע בטיסת ניווט במהלך קורס הטיס. 48 שנים אחרי אני עדיין זוכר את חיוכו ואת טוב ליבו, אני זוכר את משה ויטנר, יליד חיפה וסטודנט בטכניון ששמו חקוק כאן על הקיר. אני זוכר את עליזותו. אני זוכר את שוקי לבנת שיועד להיות מפקד הטייסת, את חנוך פרלמן בעל פני הילד, ואת אשר בוטבול. ארבעתם נהרגו יחד עם 44 צנחנים מגדוד 890 ושישה חניכים מהכא”מ באסון הנ”ד בבקעת הירדן לפני 45 שנים.

ביום הזיכרון ולאורך השנה חוזר אלי הראל אלתרמן שדרכינו לא נפרדו והיה לי כאח מאז נפגשנו בתחילת קורס טייס ועד שנהרג יחד עם ירון ספרא ואבי שינדלר במהלך טיסת מבחן בגלל פין פציל שנשכח – להב ראשית התפרקה ולא היה להם סיכוי. טיסת המבחן יועדה להכשיר את המסוק כמסוק חלופי להטסת אנוואר סאדאת בביקורו ההיסטורי ב 19.11 1977. תארו לעצמכם כיצד יכלה ההיסטוריה להשתנות בגלל פין פציל שנשכח.

וביום הזה חוזרים אלי חגי קושט ואילן קאופמן, סטודנט לארכיטקטורה בטכניון שגם שמו חקוק כאן על לוח הזיכרון, חוזרים אלי גדעון חנון, ירון חדד, שי צפוני, נמרוד פסחי ומרדכי גורן שנהרגו בהתנגשות של שני יסעורים ליד מבוא שילה. והרשימה ארוכה ארוכה. היינו צעירים, נגענו במוות והמשכנו הלאה, אך לא שכחנו.

כל דור וחווית המלחמות שלו. שלי החלה במלחמת יום כיפור ונצרפה בלבנון במבצע ליטני, במבצע מוביל, במלחמת לבנון הראשונה שצומצמה בשמה למבצע שלום הגליל, ובהמשך השהיה בלבנון. יום הזיכרון חל השנה חודש ויומיים בטרם נציין 40 שנה לתחילת מבצע שלום הגליל. מה שהחל כמבצע מוגבל להסרת אימת הקטיושות ופגזי התותחים מיישובי הצפון, התגלגל והפך למלחמת לבנון הראשונה ולשהות ארוכה ומייסרת בת 18 שנה ברצועת הבטחון בדרום לבנון ולאחריהן אף מלחמת לבנון השנייה. שהות שהקיזה את דמם של רבים מטובי בניה של הארץ הזו. ביניהם לא נפקד גם מקומם של בני משפחת הטכניון, ששמותיהם חקוקים על הקיר כאן לימיני.

עבורנו, לבנון הייתה ועודנה פצע פתוח המעסיק אותנו גם כיום. בחופשה הראשונה שלי במהלך מלחמת לבנון הלכתי להפגין נגד המלחמה בכיכר מלכי ישראל, לימים כיכר רבין, ועדיין אני יכול לחוש בכל נימי את הדיסוננס בין לחימה מול אויב מר וההפגנה נגד הרמייה וההטעיה שאפיינו את המלחמה ההיא.

ולצד הנופלים ישנם רבים כל כך שצולקו פיסית ונפשית במלחמה ארוכת השנים שלא היה לה שם. טוב עשתה מדינת ישראל כשהחלה בשנה שעברה לחלק את אות המערכה ברצועת הביטחון למי שזכאים לכך. הגם שאין בדברים כדי לרפא את הפצעים, יש בכך משום הערכה והכרה בתרומתם של מי שעמסו על כתפיהם את נטל הלחימה השוחק לאורך שנים רבות.

ולכן, בשעה שאנחנו זוכרים ומתאבלים על הנופלים האישיים שלנו, חובה עלינו להתעכב גם על האבל הלאומי – זה שמציב בפנינו כמדינה וכחברה את החובה המוסרית לזכור אך גם לפענח עד תום את הציווי של אלה שאינם לאלה שחיים: ובמותם ציוו לנו את החיים. למה התכוון ביאליק בציווי זה, שהרי המצווים ממילא חיים?  האם הם ציוו במובן צוואה – העניקו לנו את החיים או במובן הציווי: חיו? ואולי בשני המובנים.

וזו לדעתי מהותו של השבוע נורא ההוד הזה שתחילתו בשואת העם היהודי, המשכו ביום הזיכרון וסופו בתקומה ובעצמאות. אילו חיים ציוו לנו אלו שנתנו את נפשם? מהי צוואתם?

לשאלה הזו כל אחת ואחד מאיתנו מצווים לענות ומצווים לקיים את התשובה.  לי היא ברורה ומגולמת במחויבותו המוחלטת של המוסד המפואר הזה לביטחונה ושגשוגה של מדינת ישראל על כל מרכיביה ולקהילה שאנחנו מקיימים כאן – קהילה מקיפה ומחבקת את כלל מרכיביה, קהילה המקיאה מתוכה קיצוניות, גזענות ואלימות מכל סוג.

74 שנים אחרי הקמת המדינה זוהי לדעתי צוואתם של הנופלים. אם נקיים אותה, נהיה ראויים לקורבנם ולקורבן המשפחות.

יהי זכרם ברוך.