על הפרות, אכיפה והרתעה

חוקרים ישראלים גילו ממצאים מפתיעים לגבי האפקטיביות של דפוסי הרתעה שונים: ענישה קלה ותכופה יעילה יותר מענישה כבדה בתדירות נמוכה

כולנו מותחים לפעמים את הגבול ומעגלים פינות, בין אם מדובר בשימוש בטלפון בזמן נהיגה, חציית כביש שלא במעבר חצייה, עטיית מסיכה מתחת לאף או על הסנטר, הצהרת בריאות לילד ועוד.

כל אלה הן הפרות התנהגותיות קטנות יחסית, לא כאלה שמגיעות לכותרות העיתונים. כל אחת מהן בנפרד אכן עשויה להיתפס כבעלת השפעה זניחה, אך ברמה הכוללת בהחלט מדובר בהתנהגויות לא רצויות המצטברות לכדי נזק אדיר לחברה עם השלכות הרסניות – לעיתים עד כדי חיים ומוות.

ד"ר כנרת תאודורסקו

ד"ר כנרת תאודורסקו

לאור זאת נשאלת השאלה איזו מדיניות אכיפה נחוצה כדי לצמצם את שכיחותן של התנהגויות כאלה. בעולם דמיוני ונטול אילוצים יתכן שאפשר להגביר הן את תדירות האכיפה והן את חומרת הענישה; אולם בעולם האמיתי, מקבלי ההחלטות חייבים לשקול עלויות; אכיפה תכופה יותר, לדוגמה, מצריכה יותר שוטרים ומצלמות אבטחה, ואילו הגברת חומרת הענישה עלולה לגרור התנגדות ציבורית שגם לה יש מחיר.

על רקע זה נאלצים מקבלי ההחלטות, לעתים תכופות, לבחור בין השתיים – השקעה בתכיפות האכיפה או השקעה בחומרת הענישה. במקרים רבים בארץ ובעולם, הבחירה נופלת על ענישה חמורה בתדירות נמוכה – כמו למשל הענישה הכבדה שהונהגה בישראל על אי עטיית מסכה. גישה זו עולה בקנה אחד עם תאוריות קלאסיות בכלכלה הגורסות כי חומרת הענישה היא הגורם ההרתעתי החשוב ביותר. גישה זו נתמכת גם במספר מחקרים בכלכלה התנהגותית לפיהם כאשר העונשים קטנים, אנשים עלולים להתייחס לקנס כאל מחיר לגיטימי שאפשר ואפילו כדאי לשלם עבור הרווח שבהפרה.

חוקרים מהטכניון, מאוניברסיטת בן גוריון ומאוניברסיטת רייכמן מראים כי ההיפך הוא הנכון; הדרך היעילה יותר מבין השתיים היא דווקא ענישה קלה בתדירות גבוהה. את המחקר שהתפרסם ב-PNAS כתב העת של האקדמיה האמריקנית למדעים הובילה ד"ר כנרת תאודורסקו מהפקולטה להנדסת תעשייה וניהול בטכניון, שערכה אותו עם עמיתה לפקולטה ד"ר אורי פלונסקי, עם פרופ' שחר אייל מאוניברסיטת רייכמן ועם פרופ' רחלי ברקן מאוניברסיטת בן גוריון.

מחקרים קודמים בנושא של הפרת הנחיות ורמייה בחנו בעיקר את השפעתם של היבטים פנימיים של מוסר ונורמות. מחקרים אלה התמקדו בדרך כלל בניסויי מעבדה שבהם ניתנת למשתתפים האפשרות לרמות פעם אחת או פעמים ספורות בלבד ללא מתן משוב על תוצאות הרמייה וללא אכיפה חיצונית כלל. אולם כך לא פועלים הדברים בעולם האמיתי, שכן מקבלי ההחלטות – והציבור כולו – רוצים לצמצם את הפרת ההנחיות החוזרת ונשנית שבסופו של דבר מזיקה לכולנו. המחקר הנוכחי עסק בשאלה של השפעת האכיפה החיצונית על ההתנהגות לאורך זמן. כאמור, הוא התמקד בהשוואה בין שני דפוסי מדיניות שונים: אכיפה של עונשים קטנים בתדירות גבוהה מול עונשים גדולים בתדירות נמוכה.

ד"ר אורי פלונסקי

ד"ר אורי פלונסקי

המחקר כלל מספר ניסויים שבהם ניתנו למשתתפים הזדמנויות רבות לדווח על תוצאה כוזבת ולהרוויח יותר כסף. בשלב הראשון לא נבדקה נכונות התשובות וכמובן לא הייתה אכיפה; בשלב הבא נאמר למשתתפים שמעכשיו חלק מהתשובות יידגמו באופן רנדומלי, נכונותן תיבדק והם ייקנסו על כל תשובה שגויה – גודל הקנס יופחת מהתשלום שיקבלו על ההשתתפות במחקר. עבור קבוצה אחת של משתתפים ננקטה תדירות אכיפה גבוהה עם קנסות קטנים, ואילו בקבוצה השנייה ננקטה תדירות אכיפה נמוכה עם קנסות גבוהים ומרתיעים.

לדברי ד"ר תאודורסקו, "בכל הניסויים האלה מצאנו שעונשים קטנים בתדירות גבוהה הפחיתו את שיעור ההפרות ביעילות רבה הרבה יותר מעונשים גדולים בתדירות נמוכה. הפער היה גדול במיוחד אצל משתתפים שמלכתחילה – עוד בשלב הראשון, נטול האכיפה –נטו לבצע יותר הפרות. יתרה מכך, מגמה זו נשמרה גם כאשר נאמר למשתתפים מראש מהו גודל הקנס ולא נאמרה להם תדירות האכיפה – מה שמדמה מצבים רבים בחיי היום יום."

הממצאים עולים בקנה אחד עם תיאוריות עכשוויות בקבלת החלטות על סמך התנסות –  תאוריות המתייחסות לתהליך הלמידה של מערכות תמריצים לאורך זמן בהחלטות חוזרות המלוות במשוב. במצבים כאלו ההרתעה הראשונית של עונשים כבדים נשחקת במהירות. ההסבר המשוער לכך הוא כשאנו באים לקבל החלטה האם לבצע הפרה התנהגותית או לא, אנחנו 'נזכרים' במספר קטן של התנסויות עבר שלנו עם מקרים שבהם היו לנו פיתוי לבצע הפרה ובתוצאה במקרים הללו. כיוון שמדגם קטן של התנסויות לרוב אינו מכיל אירועים נדירים, במרבית הפעמים המדגם שעליו אנו נשענים בבואנו לקבל את ההחלטה יכלול רק את האירוע השכיח. כאשר האכיפה היא בתדירות נמוכה, האירוע השכיח הוא שמרוויחים מביצוע ההפרה ולא נתפסים, מה שמוביל להישנותן של התנהגויות לא רצויות.

לכן, כדי להפחית את הישנותן של התנהגויות לא רצויות חשוב לייצר קשר בין הפרה לענישה, וזאת באמצעות אכיפה תכופה ולאו דווקא בענישה מחמירה. לדוגמה, מספיק שכל אדם שאינו עוטה מסיכה כראוי יקבל פעמים רבות עונש קטן – כלומר קנס כספי קטן ואולי אפילו רק נזיפה – כדי לגרום לו לשנות את התנהגותו.

למעשה, תוצאות המחקר מצביעות על כך שכאשר תדירות האכיפה מאוד נמוכה (קטנה מ-10% מההפרות), די בהגברתה באחוזים בודדים בלבד כדי להוביל לצמצום דרסטי של ההפרות. שינוי זה מושג אפילו אם העונשים פחותים. לכן, לדברי החוקרים, טוב יהיה אם מקבלי החלטות יתעלו את המשאבים להגברת תדירות האכיפה ולא לחקיקת עונשים מחמירים. החוקרים מדגישים כי כל זה מצטרף לממצאים של מחקרים קודמים, המצביעים על כך שכאשר העונשים כבדים מאוד, תדירות האכיפה אף יורדת "מעצמה" משום שצוותי אכיפה נוטים להבליג ולוותר על הענישה כאשר היא כבדה.

ד"ר תאודורסקו מוסיפה כי גם אם הנסיבות הנוכחיות גורמות לנו לקשר את הממצאים לסוגיית ההתנהגות במגפה, חשוב להפיק מהם מסקנות כלליות יותר לגבי אכיפה וענישה כדרך לצמצם הפרות התנהגות. למעשה הן רלוונטיות לכל הפרה הנחשבת "קטנה" – כתיבה בסלולרי בזמן נהיגה, אלימות מתונה וכו' – שהצטברות שלה עלולה להוביל לנזק כבד. ד"ר תאודורסקו מציעה שהורים, מחנכים וגורמים אחרים יקפידו על תגובה גם כאשר ההפרה אינה דרמטית, בידיעה שגם תגובה מתונה תסייע בשינוי ההתנהגות אם היא תתקיים בתדירות גבוהה.

למחקר:

https://www.pnas.org/content/118/42/e2108507118

המחקר נתמך במענק מטעם הקרן הלאומית למדע.