דרוש חיסון לכדור הארץ

המין האנושי אחראי במידה רבה לשינויי האקלים – והוא שיוכל לצמצם את נזקיהם. זוהי משימה אפשרית, עדיין, אולם היא מצריכה שיתוף פעולה בין מדענים, מהנדסים, מקבלי החלטות והציבור – ממש כמו במלחמה במגפת הקורונה

הכתובת רשומה על הקיר. היא רשומה גם בדו"ח השישי של הפאנל הבינלאומי על שינויי אקלים, שהתפרסם לאחרונה. זאת כבר מזמן לא היפותזה; המין האנושי הוא האחראי העיקרי לשינויי האקלים העולמיים שאנו חווים.

על פי הדו"ח, אנחנו נמצאים בדקה ה-90 לביצוע מהלכים דרסטיים שעשויים למתן שינויים אלה ולהקטין את השפעותיהם הנרחבות. מהלכים אלה צריכים להתבצע כבר היום כדי לאפשר לאנושות "להרוויח זמן" ולקבל החלטות אמיצות וקשות יותר וכן לפתח טכנולוגיות מתאימות בעתיד. אם החברה האנושית לא תשנה את התנהלותה, בעוד שניים-שלושה עשורים יהיה העולם שלנו שונה מאוד מהעולם המוכר לנו כיום.

מפאת קוצר מקום נדגיש רק היבט אחד של השינויים הצפויים: היציבות השלטונית והלכידות החברתית במדינה (כל מדינה) מבוססות על תחושת הביטחון של תושבי המדינה שהצרכים הבסיסיים שלהם (מים, מזון, אוויר, ביטחון פיזי, מגורים, פרנסה) נשמרים כיום ומובטחים גם בעתיד. תחושת ביטחון זו עשויה להתפוגג במקרה של קריסה של יבולי מזון או ירידה בזמינות המים במקומות שונים בעולם. דמיינו שגל החום שעבר על צפון מערב אמריקה הצפונית היה עובר על מרכז ארצות הברית – מצב שהיה מביא באופן מיידי להרס חלק משמעותי של יבולי התירס והחיטה המזינים את האנושות. התרחשויות כאלה עלולות להצית מהומות שעלולות להתפשט במעין "אפקט דומינו"  לאזורים נרחבים, כולל מלחמות מים, מלחמות דת, כאוס חברתי והגירה המונית מאזורים שנפגעו קשה.

ובכן, מתברר שזה כבר מתרחש. בצורות שנגרמו עקב שינויי אקלים היו בין הגורמים העיקריים שהניעו את ההתרחשויות במלחמת האזרחים בסוריה, במלחמה הנמשכת בדרום סודן, בסכסוכי גבול מתמשכים בין טורקיה לאיראן ובין מצרים, סודן ואתיופיה, וכתוצאה מכך לריבוי המהגרים המתדפקים על דלתותיה של אירופה.

חלקה של האקדמיה בהתייחסות של החברה האנושית לשינויי אקלים מעורר השראה. אנשי מדע היו הראשונים, לפני יותר ממאה שנה, להתריע על תופעה שנשמעה אז דמיונית – בני אדם משנים את האקלים העולמי. השפעתו חסרת התקדים של האדם על כדור הארץ אף הוגדרה כתקופה גיאולוגית: אַנְתְרוֹפּוֹקֶן (Anthropocene). אנשי מדע הם גם אלה שבעשרות השנים האחרונות תיעדו ומדדו את התופעה באלפי מחקרים והציגו את הקשר בין פעולות אנושיות לתצפיות גלובליות, למשל ההפשרה של שכבת הפרמאפרוסט (קרקעות קפואות עשירות במתאן) והחמצת האוקיינוסים עקב עליה בריכוז ה-CO2 באטמוספרה. בנוסף לכך, קבוצות של מדענים גיבשו דרכי פעולה מפורטות להתמודדות עם השינויים הצפויים. פעולתם שילבה התמדה, יצירתיות, חדשנות מדעית והנדסית ואומץ, שכן לא אחת הם חוו השמצות, גינויים וזלזול, בין היתר מכיוון תאגידים אינטרסנטיים בעלי עוצמה (ע"ע climate-gate). עד היום קיים פער גדול מאוד בין הידע המדעי בפועל לבין התחושה השגויה הקיימת בחלק נרחב מהציבור – תחושה ששינויי האקלים הם עדיין נושא שנוי במחלוקת.

תפקידם העיקרי של המדענים הוא לחקור את הגורמים לשינויי אקלים, לחזות את העתיד ככל האפשר על בסיס מודלים ולהתריע על ההשלכות הצפויות. תפקידם העיקרי של אלה העוסקים במחקר הנדסי הוא למצוא פתרונות להפחתת השפעות האדם על כדור הארץ (הקטנת טביעת הרגל הסביבתית) ודרכים להתמודד עם ההשלכות של שינוי האקלים. מאחר שמדובר באתגרים שהאנושות טרם חוותה, האתגר העומד לפתחם של מהנדסים ומדענים הוא עצום, ואסור לנו לטעות או להתעכב.

מה ביכולתנו לעשות? היום ברור שאי אפשר להסתפק עוד בחינוך לשינוי הרגלי החיים ודפוסי הצריכה של כל אחד מאיתנו כפרטים. יכולתו של כל פרט ופרט לשנות את התנהלותו תלויה ברגולציה ברמה המקומית והלאומית, כמו למשל בנושא של תשתיות למיחזור פסולות. לכן, כעת יש למקד את המאמצים ברמת הרשות המקומית, הלאומית והבין-לאומית. ברמה הבין-לאומית יש סיכוי לשיפור, אבל הוא מותנה ב- (א) שיתוף פעולה כלל עולמי (המחייב שינוי ראייה עמוק מצד פוליטיקאים, תעשייה וחברות גלובליות, אנשי ציבור ורוח ומובילי דעה), (ב) תמיכה של אותם גופים באימוץ טכנולוגיות קיימוֹת, בדגש על קיימוּת מחד (צמצום פליטות וצמצום זרמי פסולות) והתמודדות מאידך (הפנמת ההשפעות השליליות על ידי קביעת תג מחיר) ו-(ג) פיתוח פתרונות טכנולוגיים חדשניים.

התגייסות של ממשלות, גופי בריאות וחברות תרופות בעולם כולו בשנה האחרונה, ושיתוף פעולה ביניהן, הובילו לפיתוח חיסון למגפת הקורונה. משבר האקלים מאיים אף יותר, אולם התגייסות עולמית בהיקף דומה לנושא זה עדיין לא התרחשה. כדי שהיא תתרחש צריכות ממשלות לשדר מסר (שבצידו תקציב) לכל ענפי המשק, התעשייה, מוסדות התכנון והמחקר ויזמי חברות הזנק: זאת הבעיה, זאת המטרה, הבו לנו כלים מקיימים שיובילו לפתרון.

ההבנה שמדובר באיום חברתי-כלכלי-ביטחוני ממשי וקרוב צריכה להביא לחקיקת חוק האקלים בכל מדינה. החוק יחייב להגדיר יעדים שאפתניים להפחתת פליטות גזי חממה ולפרט את הדרכים למימוש יעדים אלה. במקביל, יש להגביר את האיתנות (resilience) של החברה להתמודד עם אירועי קיצון כגון אירועי גשם בעוצמה חריגה, שריפות ענק או רצף ארוך של שנות בצורת. מחקרים על מבנה האטמוספירה והרכבה, המחזור ההידרולוגי, קציר אנרגיות מתחדשות (בפרט שמש, רוח וגלים), ייצור מזון וכו' – מחקרים כאלה חיוניים ביותר להבנת משבר האקלים ולהתמודדות עמו. כדי לצמצם את ההשפעות העתידיות הקשות הצפויות עקב כך לאיכות חיינו וחיי ילדינו מוטלת עלינו החובה לפעול עכשיו, והדרך הנכונה היא להמשיך במחקר בכיוונים אלה אך גם להפעיל לחץ ציבורי/לוביזם סביבתי מצד הקהילה המדעית, מאידך, כדי לגרום למחוקקים ומקבלי החלטות לפעול על בסיס עובדות ולא על בסיס לחצים מצד בעלי עניין.

בישראל, התחומים המרכזיים שדורשים שינוי כיוון דרמטי הם משק האנרגיה (מעבר מהיר למקורות אנרגיה מתחדשת), תחבורה (תמריצים גדולים לתחבורה ציבורית ורכב חשמלי) מזון (אבטחת כושר ייצור מקומי של מזון בסיסי בתקופת משבר), הפחתה בצריכה ובייצור פסולת והאטת קצב הילודה. בהתמודדות עם ההשלכות של שינויי האקלים ישראל נמצאת במקום טוב בחלק מהתחומים (לדוגמה, התפלה מאפשרת התמודדות עם רצף של שנות בצורת) אך צריכה לשפר מאוד תחומים אחרים (לדוגמה, העדר תשתית עירונית להתמודדות עם אירועי גשם קיצוניים). שינויי כיוון כאלה מצריכים מחקר בין-תחומי, המשלב תחומי מחקר שונים למציאת פתרונות יצירתיים ומגוונים למשבר האקלים. הכתובת רשומה על הקיר, באותיות בולטות. הרשות לפעול נתונה לנו והיא זכות וחובה כאחת.

המאמר נכתב על ידי הפרופסורים יוחאי כרמל, דוד ברודאי, יעל דובובסקי, אלכס פורמן, ערן פרידלר אורי להב ונעמה לנג-יונה– כולם חוקרים וחברי סגל ביחידה להנדסת סביבה, מים וחקלאות בפקולטה להנדסה אזרחית וסביבתית, הטכניון.