זיכרונות מאולימפיאדת ריו

נטלי מנדלסון, סטודנטית מצטיינת מהפקולטה להנדסה ביו-רפואית, זוכרת היטב את הנסיעה לריו עם נבחרת ישראל בהתעמלות אומנותית. "הניסיון הספורטיבי שלי מאוד עזר לי בטכניון," היא אומרת, "בהתעמלות רכשתי הרבה מיומנויות: לעבוד עם לוח זמנים מסודר, לדעת מה עושים בכל רגע ביום, ולא פחות חשוב – לראות את הטוב ולא להישבר"

נטלי מנדלסון,  בת 24 , היא סטודנטית מצטיינת בפקולטה להנדסה ביו-רפואית,  שסיימה לאחרונה את השנה השניה ללימודיה. נטלי זוכרת היטב את אולימפיאדת ריו 2016. היא הייתה אז נערה בת 19 ויצאה כספורטאית מחליפה עם נבחרת ישראל בהתעמלות אומנותית. "זאת הייתה חוויה מדהימה שעד היום אני מתקשה לעכל," היא אומרת.

הקריירה שלה בהתעמלות אומנותית החלה 14 שנה קודם, בגיל חמש, ותוך חצי שנה בלבד היא החלה להתאמן בנבחרת של עירה חולון, בתחילה שלוש פעמים בשבוע ובהמשך בכל יום. בגיל 11 יצאה לראשונה לתחרות בין-לאומית ושם זכתה במקום השלישי. "התרגשתי מאוד, אבל באותה תחרות הבנתי כמה אחריות וקושי כרוכים בקריירה של מתעמלת מקצועית, ולא הייתי בטוחה שזה מה שאני רוצה. הוריי תמכו בי בהחלטתי לפרוש, ולאחר הפרישה ניסיתי דברים אחרים כמו מחול וריקוד."

כעבור פחות משנה הבינה מנדלסון כמה היא מתגעגעת להתעמלות האומנותית. היא חזרה לאימונים ותוך זמן קצר החלה לייצג את ישראל בגביעי עולם וגראנד פרי (סבב תחרויות עולמי), ובהמשך הוכתרה לסגנית אלופת ישראל בקרב רב בהתעמלות אומנותית ליחידים ואלופת ישראל במכשיר הכדור.

כבר אז היו חייה כתלמידה שונים מהפורמט המוכר לכולנו. "בחטיבה קיבלתי פטור כללי, כלומר אישור מיוחד ללכת רק לשיעורים שאני מרגישה שאני צריכה, והלכתי בעיקר לשיעורי מתמטיקה. צריך להבין שבהמשך, בתקופת התיכון, התאמנתי כל יום מ-8 בבוקר עד 11 בלילה – בלי זמן לחברים ולאירועים משפחתיים. ההתעמלות הייתה הכול. אלה המון ויתורים, אבל זאת הייתה הבחירה שלי. ככה יצא שלמדתי המון לבד, בשעות הלילה. צוות בית הספר תמך בי לאורך כל הדרך, ובאופן מיוחד ריבי בנדט – המחנכת שלי והמורה במגמת ביוטכנולוגיה שבה למדתי, שעזרה לי בלימודים אבל גם הרבה מעבר – במשברים, בקשיים ובאתגרים. ככה סיימתי את הלימודים בהצלחה."

במאי 2014, כשהיא בת 17, שיגר אותה שבר מאמץ בגב לארבעה חודשים של הפסקת אימונים טוטלית. כשחזרה לעצמה היא חזרה גם להתאמן ועד מהרה קצרה את פירות ההשקעה בתחרות גראנד פרי שהתקיימה ב-2015 בחולון. בשל יכולותיה היא נבחרה להיות הפרזנטורית של התחרות וכיכבה על פוסטרים ופרסומים רבים.

אבל הגורל לא הניח למנדלסון לנוח על זרי הדפנה, ובאליפות ישראל, שם נקבעת הנבחרת הישראלית לאליפות העולם, הכדור נפל. לא באופן מטפורי אלא ממש – הכדור נפל באמצע התרגיל ובכך הסתיימה התחרות עבורה. מבחינתה זה היה הסימן לעבור מהתעמלות אישית, שבה התאמנה והתחרתה כל השנים, להתעמלות קבוצתית. וכך, עם הנבחרת הקבוצתית, היא הגיעה לאולימפיאדת ריו כספורטאית מחליפה. באותה שנה זכתה נבחרת ישראל, לראשונה, בתואר אלופת אירופה.

על ההכנות לאולימפיאדה היא אומרת: "לאורך כל הדרך אתה קם בבוקר עם מטרה אחת, חלום אחד שאתה עובד בשבילו רוב חייך. אי אפשר לסכם את האולימפיאדה במשפט כי המילה הזו טומנת בתוכה אינספור תחושות, חוויות ורגעים שצוברים בדרך אליה. ספרנו את הימים וחיכינו לרגע הזה. התרגשתי מאוד. זה היה מין חלום בלתי מוסבר שיצאנו ממנו חבורה מגובשת – חברות טובות עד היום."

את השירות הצבאי החלה מנדלסון כספורטאית מצטיינת, אבל תוך זמן קצר החליטה לוותר על המעמד היוקרתי בשל תחושתה שזה לא זה. "אחרי שנים של עשייה מאוד דחוסה ואינטנסיבית מצאתי את עצמי פקידה, והרגשתי שאני רוצה לעשות יותר. למזלי הצלחתי לעבור תפקיד ולהגיע לקורס מדריכים בווינגייט, שאחריו שירתי כמדריכת אימון גופני בחיל האוויר."

בעקבות ההתנסות בהדרכה, וההכרה בכישוריה כמאמנת, היא חזרה לאחר שחרורה להתעמלות האומנותית – הפעם כמאמנת. "הרגשתי שבגלל שהייתי מחליפה במשחקים האולימפיים נותר בי חלק לא שלם, והעבודה כמאמנת השלימה אותו. עבדתי עם חוגי ילדים ונוער וגם עם מתעמלות תחרותיות שחלקן זכו במדליות באליפות ישראל ולאחרונה גם באליפות אירופה. אפילו כיום, במקביל ללימודים התובעניים בפקולטה, היא עובדת באגודה התחרותית בראשון לציון וכעוזרת מאמנת של איילת זוסמן – המאמנת של לינוי אשרם, המייצגת את ישראל בהצלחה בתחום ההתעמלות האומנותית ודורגה כסגנית אלופת העולם (2018) ואלופת אירופה (2020) בקרב-רב.

את הבחירה בלימודים בפקולטה להנדסה ביו-רפואית היא מסבירה בכך ש"בקריירה הספורטיבית שלי עברתי המון פציעות ותמיד עניין אותי מה קורה לי בגוף, איך אפשר לטפל או לתקן את זה. הרגשתי חסרת אונים, כאובה ולפעמים גם מיואשת. זה עורר בי רצון לסייע לאנשים להשתקם, להפחית מהסבל והכאב שלהם, למצוא ולפתח פתרונות בתחום הזה. כששמעתי על התואר בהנדסה ביו-רפואית, שגם משלב המון דברים שאני אוהבת – מתמטיקה, פיזיקה, פיזיולוגיה וטכנולוגיה – הבנתי שזה מתאים לי."

מתאים – אבל לא פשוט. בסרטון לכבוד אירוע הנוער הטכניוני Tech Tok 2021 סיפרה מנדלסון כי בחודשים הראשונים בטכניון היא הייתה בשוק טוטאלי. "בכלל לא הבנתי איך המוח שלי יכול להכיל את כל המידע הזה. הרגשתי פשוט שזורקים עלי כמויות של חומר – את לא זוכרת אפילו מה אמרו בתחילת ההרצאה."

לאט לאט היא התאוששה מהשוק ויותר מכך – הייתה  מצטיינת דיקן ואחר כך נשיא. "הניסיון הספורטיבי שלי מאוד עזר כאן, כי בהתעמלות רכשתי הרבה מיומנויות: לעבוד עם לוח זמנים מסודר, לדעת מה את עושה בכל רגע ביום, ולא פחות חשוב – לראות את הטוב ולא להישבר. ממש לפני היציאה למשטח בתחרויות, בשיא הלחץ, המאמנת הייתה אומרת שבפניי עומד אתגר, ומה שמעניין הוא לראות איך אני מתמודדת איתו. כך אני משתדלת להתייחס גם למבחנים בתואר – כאתגר. אני מגיעה אליהם מוכנה ככל יכולתי, ובסוף המבחן, גם אם היה קשה ולא הצליח כמו שרציתי, אני יודעת שעשיתי את המקסימום."

ומה הלאה? מנדלסון מקווה להתקבל בקרוב למסלול לתואר כפול (BSc ו-MD) – מסלול משותף לפקולטה להנדסה ביו-רפואית ולפקולטה לרפואה ע"ש רפפורט. היא מאמינה שמסלול כזה יעניק לה יכולות שיאפשרו לה לסייע לאנשים באמצעות השילוב בין מדע, טכנולוגיה והיכרות מעמיקה עם עולם הספורט. היא יודעת כמובן שבניגוד לתואר הפקולטי, שאורך ארבע שנים, התואר הכפול יארך שמונה שנים, אבל היא לא מפחדת מדרך ארוכה ומה שבטוח, היא לא מפחדת מאתגרים.

בואו להכיר את נטלי: