"לפני שחולמים צריך לדעת. רק אז אפשר להתחיל לחלום"

בטקס הענקת תוארי דוקטור שהתקיים השבוע בטכניון דיברה בשם הבוגרים ד"ר דבורה כהן. ד"ר כהן עלתה מצרפת ללא הוריה בגיל 18, ימים ספורים לפני מלחמת לבנון השנייה, ותוך זמן קצר החלה ללמוד בטכניון. לאחר תואר ראשון ושני היא המשיכה ללימודי דוקטורט בפקולטה להנדסת חשמל ע"ש ויטרבי בהנחייתה של פרופ' יונינה אלדר. זאת במקביל לעיסוק בתחביביה ובהם בלט, נגינה בפסנתר, שיט וטניס. אלה הדברים שאמרה בטקס:

 

נשיא הטכניון, פרופ׳ פרץ לביא, דיקן ביה׳׳ס לתארים מתקדמים, פרופ׳ דן גבעולי, דיקנים, חברי סגל, בני משפחותינו, אורחים יקרים, כלות וחתני הטקס,

דבורהאנו חוגגים היום את הענקת התואר דוקטור לפילוסופיה מטעם כלל היחידות האקדמיות בטכניון למחזור תשע׳׳ח. לכל אחד מחבריי הבוגרים והבוגרות יש חוויה ייחודית מהתקופה הזו שנקראת דוקטורט. בתור בוגרת הפקולטה להנדסת חשמל, אני רק יכולה לדמיין איך מתבצע מחקר באדריכלות או איך נראית מעבדה שאיננה חוות מחשבים. אך אני מרגישה בטוחה להגיד כי מוסד הטכניון היה חלק אינטגרלי מהחיים של כולנו ונהיה כסוג של בית שני, עם או כנגד רצוננו.

כשלעצמי ומבחינתי – הלימודים לתואר דוקטור שאותו קיבלתי היום היוו את מסלול כניסתי וקליטתי בחברה הישראלית. כפי שבוודאי שמתם לב מהמבטא שלי (על פי מקורות זרים – אני מתכחשת לקיומו), נולדתי וגדלתי בצרפת. בגיל 18 החלטתי, בתמיכה ועידוד הוריי לעלות לישראל, אך בפועל ניתן להגיד שעליתי לטכניון. כמה חודשים לאחר הירידה מהמטוס וקבלת האזרחות החדשה התחלתי תואר ראשון. בלי תכנון מראש ביליתי עשור שלם בטכניון. במשך שנים רבות, עיקר המדינה הסתכם בשבילי בשטח שבין שער נו׳׳ש לבין שער נשר. טעיתי לחשוב שהטכניון הוא מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית, ושכל הישראלים נעים על הספקטרום שבין סטודנטים להנדסה, מדעים ואדריכלות. בהמשך הופתעתי לגלות שיש עוד מגוון רחב של רבדים בחברה הישראלית.

לעולם לא אשכח – הטכניון היווה עבורי חממה בתקופה שהייתי זקוקה לה הכי הרבה. תקופה שבה עזבתי את הקן של בית הוריי, השארתי מאחוריי את כל מה שהכרתי עד אז ועברתי לגור לבד עם אחי הקטן, במדינה זרה. בזמנו לא הבנתי עד כמה המוסד שבו פונים למרצים בשם הפרטי שלהם (עניין שלקח לי לא מעט זמן להתרגל אליו) הוא אחד הרציניים בעולם, עד כמה במקום שבו צומחות חברויות ייחודיות צומחים גם חוקרים ומהנדסים מהטובים בעולם, עד כמה לבית השני שלי יש שם עולמי. למעשה הנושא התחוור לי רק לאחר ביקור בסטנפורד שבה שהתה אז בשבתון המנחה שלי, פרופ׳ יונינה אלדר. החמיאו לי רבות על זה שאני לומדת בטכניון. לא אשכח את השתאותה של סטודנטית אחת מהפקולטה לחשמל ששאלה אותי בהתלהבות: ״את לומדת בטכניון? וואוו. כולם שם חכמים כל כך.״ היא החלה למנות לי שמות של פרופסורים מהטכניון כאחרונת הגרופיות. את אותם האנשים שעבורה היו בחזקת כוכבי רוק הכרתי אישית.

עבורי, מה שמאפיין את המוסד הנהדר הזה הוא שבזמן שהוא חוצה גבולות באופן עקבי, הוא מקפיד לשמור על  החום והקשרים האנושיים, ובדיוק כך הוא מייצג את החברה הישראלית. בעיניי, שילוב בין שאיפה למצוינות לבין הבנת קשיים, בין קשיחות אקדמית לבין רכות אנושית, בין רצינות לבין סובלנות, הוא מפתח להצלחה אמיתית בעולם האקדמי הקשוח. עבודה אקדמית דורשת תשוקה, התמדה, דיוק, תעוזה, כוח רצון והרבה הרבה שעות של ערנות. אם לא ערנות אז לפחות עירות. זאת מין רכבת הרים שעליה עולים עם חוקרים מכל העולם המבקרים את איכות המחקר שלנו לקהילה המדעית. ובל נשכח את אותו reviewer שנעלב שלא ציטטנו את העבודה שלו וגם לא את ההוא ששום כמות של גרפים לא סיפקה אותו ותמיד דרש עוד סימולציות.

נדמה לי שהיום אפשר להגיד בזהירות שכל מי שיושב כאן על הבמה כנראה ירד מהרכבת הזאת בתחנה מוצלחת. הוא תמיד יהיה חלק מאחד המוסדות פורצי הדרך והרציניים בעולם. מוסד שהעניק לנו הכל כדי שנצליח לפרוץ את הדרך יחד איתו. למרות כל הקשיים (ואולי בזכותם), היום אתם, אני, אנחנו, זוכים לקידומת המכובדת והמחייבת שהרווחנו בעמל רב – דוקטור.

הקדשתי הרבה מהאמור לחשיבות ולתרומה של הטכניון בחיי (בחיינו), אבל לא כל התהילה מגיעה לו. אני רוצה להוקיר תודה לכל מי שהיה חלק מההרפתקה הזו, לכל אהובינו ויקירינו, שהאמינו בנו וסייעו לנו ו – איך אומרים בעברית – הביאונו עד הלום?

דרך אמא שלי נטלי ואחי זאק אני רוצה להודות לכל ההורים והמשפחות שתמכו בנו לאורך כל תקופה זו.

דרך יואב אני רוצה להודות לבני הזוג שידעו לתפוס מרחק אחרי שניסוי כשל וכשה-deadline קרב.

דרך דימה, אלעד, איתי, רעות, מורן ושגב אני רוצה להודות לכל החברים שהוציאו אותנו ברצון או בכוח מהמעבדה.

דרך טניה, כפיר, דוד, רגב, אורן, שחר ושחר אני רוצה להודות לחברים מקבוצת המחקר על שיתופי הפעולה, ההתייעצויות מול הלוח ובעיקר על הפסקות הקפה.

דרך אלון, ברק, טל, עמרי, ליעד, אתגר, גל, ליאור אני רוצה להודות לסטודנטים שלנו, לאלה שהנחינו במסגרת פרויקט ולאלה ששאלו את השאלה בתרגול שגרמה לנו להסס ליד הלוח, מבולבלים, ותוך כדי כך להעמיק את ההבנה שלנו בעוד סנטימטר.

דרך אורלי, דנית, מירה, ליאת ויפה אני רוצה להודות לצוותי היחידות האקדמיות המסורים על העזרה הלוגיסטית, ולעתים הרגשית, כי אמנם היינו דוקטורנטים אבל התקשינו למלא טפסים.

דרך קרן עזריאלי אני רוצה להודות בראש ובראשונה לטכניון ולכל הקרנות והגופים שהעניקו לנו מלגות ופרסים שאפשרו לנו לחקור ולפרסם את המחקרים שלנו.

דרך פרופ׳ יונינה אלדר אני רוצה להודות למנחים על הרגעים הטובים וגם על הרגעים הקשים, ועל כך שהם לימדו אותנו לשאול שאלות, מה שידענו לעשות מעולה בגיל 3 ושכחנו איפשהו בדרך.

 

ולסיום, אבקש לצטט את Jean Rostand, ביולוג ופילוסוף צרפתי שכתב:

"Avant de rêver, il faut savoir" – לפני שחולמים צריך לדעת. רק אז אפשר להתחיל לחלום.

 

תודה רבה!