דברי נשיא הטכניון ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל – תשע"ח

בלוח השנה של מדינת ישראל ישנו רק יום אחד בו נעלמת הכיתתיות ועמה התוויות "שמאלני", "ימני", "בוגד", אשר הפכו כה שכיחות בשיח הציבורי בשנים האחרונות. העוינות ביום הזה מֵפָנַה את מקומה לתוגה ועצב. זה היום בו נמחקים המוצא העדתי והשייכות הדתית, ואנו מקבלים כמובן מאליו את העובדה שלמרות שבני אדם שונים זה מזה בעמדותיהם, בצבע עורם,   או בהשקפתם הדתית, כולם כולם הם חלק מהפסיפס האנושי שנוצר במדינת ישראל בשבעים השנים האחרונות.

יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל הוא אותו יום נדיר בו העצב המעורב בתחושה עמוקה של געגוע והכרת תודה, גוברים על הפלגנות והכיתתיות שהפכו לצערנו לתו-היכר, כה מעיק וכה הרסני, של החברה בישראל.

 

מאז היווסדו, הטכניון היה ועודנו בבואה של אותו פסיפס אנושי מגוון של מדינת ישראל. עוד רגע קט נקשיב בדומיה לשמותיהם של הסטודנטים, חברי הסגל ועובדי הטכניון שנפלו במלחמות ישראל ובפעולות האיבה. השמות הללו משקפים גם הם את הרִקמה האנושית של השבטים שהתקבצו כאן במדינת היהודים, מדינת היהודים היחידה.

מִירָה הֶפְנֶר, שׁמוּאֵל שְׁטֶרְן וצבי שְׁטָרְקְמַן נולדו בפולין,           אַרְיֵה שְטוֹרְפֶר ברומניה, משֶה רַנְדֶל ודוד קֶזְשְטֶכֶר בגרמניה,   דוד מַהַלְאֵל במצרים, אברהם טָבָּח בבולגריה, אליהוּ אַמְסַלֶם בטבריה, סִינַי צִמְחִי בתל-אביב, אֶלִיַדָע בּן-שֶמֶש בירושלים,   רושָן קָשָנִי בפרס.

שניים מהשמות על לוח הזיכרון מאחוריי יוצאי דופן, עבור בִּנְיָמִין שְטָיין וצְבִי מוֹנַש, מלחמת הקוממיות לא הייתה המלחמה הראשונה בה השתתפו.

 

צְבִי (הרולד) מוֹנַש נולד בברלין, ובשנת 1936, בדקה ה-90 ממש, היגר עם הוריו לארצות הברית, שם למד בבית ספר טכני גבוה וסיים אותו בהצטיינות. בפברואר 1943 התגייס לצבא האמריקאי ושירת בחזית איטליה בדרגת קוֹרְפּוֹרָל (רב טוראי), תחילה ביחידת סיור מיוחדת ובהמשך כצנחן. בקרב אנציו הוא הצטיין ועוטר באות הצטיינות לאחר שלכד לבדו קבוצה של חיילים גרמנים. בקרב על כיבוש רומא נפצע קשה ואז חזר לארצות הברית להחלמה. כאשר השתחרר, החליט לעלות לארץ ישראל וללמוד בטכניון. לשם כך אף למד עברית והשתתף בארגון קבוצת נוער שעלתה באוניית מעפילים מצרפת. הוא הגיע ארצה ב-1946 והספיק ללמוד בטכניון שנה אחת. כאשר פרצה מלחמת העצמאות הוא התגייס לפלמ"ח, שירת בחטיבת הראל, ונפל בקרב על  נבי-סמואל  ב-23 באפריל 1948.

 

סיפורו של בִּנְיָמִין (ולטר) שְטָיין דומה. הוא נולד ליד פרנקפורט, ועם עליית הנאצים הוריו הצליחו להוציאו מגרמניה לארצות הברית, כאשר הם ואָחִיו הצליחו שנה לאחר מכן להגיע לארץ ישראל והתיישבו בנהריה. כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה בנימין התנדב לחיל האוויר של ארצות הברית והשתתף בלמעלה מ-20 גיחות הפצצה מעל גרמניה. עם סיום המלחמה עלה לארץ וכאן נפגש עם הוריו לאחר 12 שנות פרידה.           הוא התקבל לטכניון לפקולטה להנדסה כימית, ובפרוץ מלחמת העצמאות התנדב לחיל האוויר. בנימין נפל בשדה התעופה       בתל אביב ב-6 ביוני 1948.

הם נקבצו ובאו מכל קצוות תבל. מהם חילוניים, מהם מסורתיים, מהם בוגרי ישיבות, אך בסיפור חייהם ישנם שני מְכָנִים משותפים, האחד הרצון להיות שותפים בהקמת מדינת היהודים, והשני המצוינות – "התבלט בכישוריו הטכניים", "הצטיין במתמטיקה", "בלט בלימודים וגילה כושר מנהיגות".

מילים אלו ודומות להן חוזרות ונשנות בסיפורי החיים של כולם. אך חלומם ללמוד בטכניון ולתרום להקמתו של הבית היהודי, נקטע באיבו בסערות הקרב.

לטכניון היה מקום מרכזי בבניית הכוח הצבאי של המדינה שבדרך. העיד על כך דוד בן גוריון במכתב ששלח לאגודת תומכי הטכניון בארצות הברית ב-1948:

"המאבק הנוכחי מדגיש עד כמה חיוניים הנכסים שהטכניון פיתח ב-25 שנות קיומו, המעבדות, הסדנאות, כולם משרתים כעת את המאמץ המלחמתי, כמו גם הספרייה שלו, צוות המורים והעובדים, ובראש ובראשונה, כמעט 2000 המהנדסים שיצאו משעריו, ומאות העובדים המקצועיים שהתחנכו בבית הספר הטכנולוגי שלו. גברים ונשים אלו מחזיקים לא רק במספר גדול של משרות מפתח טכניים ומדעיים בצבא הישראלי, בחיל האוויר ובצי, אלא גם במספר גדול של משימות אחרות הדורשות מנהיגות ויכולות ארגון".

 

ואכן, לטכניון הייתה תרומה אדירה למלחמת הקוממיות.            עד אפריל 1948, התאריך בו כל הסטודנטים חויבו בגיוס,           רבע מכלל הסטודנטים בטכניון כבר היו בשירות פעיל. כמו גם       130 סטודנטים אשר אומנו בפלמ"ח, או שהיו בתפקידי פיקוד, אשר היוו את גרעין הקצונה של הצבא, שזה עתה הוקם.      השיא היה במאבק על שחרור חיפה בו השתתפו סטודנטים ובוגרים גם בתכנון וגם בלחימה עצמה.

66 סטודנטים, חברי סגל ועובדים נפלו בקרבות, רובם המכריע בשורותיה של חטיבת "כרמלי", שבינה לבין הטכניון נרקם לאורך השנים קשר מיוחד של רעות, אחווה ודם. סטודנטים של הטכניון שירתו וממשיכים לשרת בחטיבה על גלגוליה השונים לאורך שבעים שנות קיומה של המדינה. לפני חודשים אחדים קיימנו כאן אירוע הצדעה מרגש במיוחד ללוחמי תש"ח של "כרמלי".

הטכניון, בסיוע הפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים, אף נרתם ליוזמה המבורכת להקים סוף סוף לחטיבה את אתר ההנצחה לו היא ראויה בחֹרְבַת יָרְדָה, שם לחמה החטיבה באחד הקרבות המכריעים בחזית הצפון במלחמת העצמאות. מפקד החטיבה הנוכחי, אלוף משנה פיני יוסף, יספר לנו עוד מעט על עלילות קרב זה.

 

בוגרי מחזור כ' של הטכניון, הלא הוא מחזור תש"ח, ששרדו את קרבות מלחמת העצמאות, קיבלו בסופו של דבר את תעודות התואר שלהם בטקס שנערך ב-9 במרץ 1949, לאחר שהטכניון, שהיה סגור כמעט שנה שלמה בשל הקרבות, נפתח מחדש. הטקס נפתח בהקראת שירו של המשורר משה טבנקין, "מִסְפֵד", שהוקדש לחללי מלחמת השחרור:

 

……

"הַשְכוֹל מִתְהַפֵּך בְּגַנֵּנוּ כְּחֶרֶב.

פּוֹקְדֵנוּ הַשְכוֹל, בֵּית-אֵם וּבֵית-אָב.

עִם שַחַר יָצָא נַעֲרֵנוּ – עִם עֶרֶב – –

בָּא בּוֹקֶר. תַּם יוֹם – הוּא לא שָב.

הָיָה נַעֲרֵנוּ – עֵץ זַיִת מַכְסִיף,

הָיָה – צַפְצָפָה חֲלוּמַת הֶעָלִים.

הָיָה נַעֲרֵנוֹ – אַלּוֹן מַעֲנִיף,

הָיָה הַתָּמִיר בַּדְקָלִים !

נוֹלַד נַעֲרֵנוּ בְּצֵל הַגִּלְבּוֹעַ.

רוּחַץ נַעֲרֵנוּ בְּנַחַל חֲרוֹד.

נַעֲרֵנוּ שֶלָנוֹ הַטּוֹב, הַגָּבוֹהָּ.

אֲהַבְנוּך עַד צְחוֹק וּדְמָעוֹת !

הָיָה נַעֲרֵנוּ – שְדֵה פַלְחָה מוֹרֶקֶת.

הָיָה – עַפְעַפֵּי שַחֲרִית נִקְרָעִים.

הָיָה – כְּתִפְרַחַת תַּפּוּחַ צוֹחֶקֶת.

הָיָה הַבָּשוּם בַּפְּקָעִים !

נִגְמַל נַעֲרֵנוּ לְאוֹר וְלִתְכֵלֶת.

נוֹעַד נַעֲרֵנוּ לִשְֹבוֹעַ יָמִים.

נַעֲרֵנוּ הַגֵּא, נַעֲרֵנוּ בְּרוֹש-יֶלֶד,

אֵיך זָנַק מוּל חֶרְמֵש הַדָּמִים !

הָיָה נַעֲרֵנוּ – כְּאוֹרֶן הַחוֹרֶש.

הָיָה – תְּאֵנָה הַחוֹנֶטֶת פַּגִים.

הָיָה נַעֲרֵנוּ – הֲדַס סְבוּךְ הַשוֹרֶש.

הָיָה הלוֹהֵט בַּפְּרָגִים !

הָיָה נַעֲרֵנוּ – בָּבַת-יִזְרְעֶאל,

טִיפְּחוּהוּ תְּכוֹל-שַחַק, מָטָר וְשָרָב.

לְפּוֹעַל-חַיָּיו עֵמֶק-רֵעַ יִחֵל,

יִחֵל וּבָטַח. לא לַשָוְוא ! –

הָיָה נַעֲרֵנוּ – כְּצוּק הַגִּלְבּוֹעַ,

הָיָה – כִּמְעוּף נְשָרָיו נֶאְדָּר –

אַמִּיץ וְנוֹעָז וְגָבוֹהָּ-גָבוֹהָּ

עַד אַחֲרוֹן רְגָעָיו מוּל הַצָּר.

הַשְכוֹל מִסְתוֹפֵף בְּעִמְקֵי אָהֳלֵינוּ.

הָיָה בִּנְתִיבֵנוּ הַשְכוֹל כְּעָמִית –

נוֹשֵא בְּכַּפָּיו אֶל חֶשְכַת אֲבֵלֵינוּ

נֵר יָגוֹן, נֵר גָּאוֹן – אֵש-תָּמִיד."

יהי זכרם ברוך.