ירחיו הקודמים של כדור הארץ כהסבר להיווצרות הירח הנוכחי

חוקרים מהטכניון וממכון ויצמן מציגים מודל חדש, לפיו נוצר הירח אותו אנו מכירים כיום מסדרה של התנגשויות בין ירחים שונים וקטנים יותר שחגו בעבר סביב כדור הארץ

פרופ'-משנה חגי פרץ מהפקולטה לפיזיקה בטכניון. קרדיט צילום : ניצן זוהר, דוברות הטכניון

פרופ’-משנה חגי פרץ מהפקולטה לפיזיקה בטכניון.
קרדיט צילום : ניצן זוהר, דוברות הטכניון

שאלת היווצרותו של הירח מעסיקה את האנושות כבר אלפי שנים. בעידן המודרני הוצעו לא מעט מודלים שניסו להשיב עליה, ובמהלך העשורים האחרונים התקבלה “התנגשות הענק” כפרדיגמה המרכזית בסוגייה זו. על פי מודל זה נוצר הירח מהתנגשות חד פעמית של כוכב לכת הדומה למאדים בכדור הארץ הקדום. כתוצאה מן הפגיעה הועף חומר רב, שחלקו נפל לכדור הארץ וחלקו ניתז ממנו החוצה ובהמשך התגבש לכדי הירח המוכר לנו כיום.

כעת, במחקר פורץ דרך שפורסם בעיתון Nature Geoscience, מוצג מודל חדש להיווצרות הירח. את המאמר מפרסמים פרופ’-משנה חגי פרץ מהטכניון ושותפיו במכון ויצמן, תלמידת המחקר רלוקה רופו ופרופ’ עודד אהרונסון.

על פי מודל זה, מסביר פרופ’-משנה פרץ, “הירח לא נוצר מהתנגשות משמעותית חד פעמית של עצם שמימי בכדור הארץ אלא מסדרה של התנגשויות. יתר על כן, הירח המוכר לנו אינו הירח הראשון של כדור הארץ. על פי מודל זה היו לכדור הארץ בעבר כמה ירחים קטנים יותר, שכל אחד מהם נוצר כתוצאה מפגיעה של עצם קטן בכדור הארץ. בהמשך התנגשו כמה מהירחים בכדור הארץ וזה עם זה, ובארועים אלה נוצרו בהדרגה ירחים גדולים יותר.”

כדי לבדוק את המודל שלהם הריצו המדענים כ-800 הדמיות התנגשות ובדקו מהם התנאים הדרושים ליצירת ירחים קטנים כאלו. לדברי פרופ’-משנה פרץ, “במובנים רבים המודל החדש תואם הרבה יותר את ההבנה הכוללת שלנו על היווצרות מערכת השמש בכלל וכדור הארץ בפרט. לפי התיאוריות העדכניות, השלבים האחרונים של יצירת כדור הארץ כוללים התנגשויות רבות של עצמים גדולים עם כדור הארץ הקדום, כאשר בכל התנגשות חלק מן החומר של העצם הפוגע נספח לכדור הארץ. בתהליך זה גדל כדור הארץ בהדרגה לממדיו הנוכחיים.”

המשמעות המיידית של המודל החדש היא שכדור הארץ נפגע פעמים רבות על ידי התנגשויות ענק, שחלק מהן יצרו ירחים קטנים. בגלל כוחות הגאות – כוחות המשיכה הפועלים בין כדור הארץ לירח וגורמים לגאות ולשפל באוקיינוסים – מתרחק הירח בהדרגה מכדור הארץ (כ-1 ס”מ בשנה, במקרה של הירח הנוכחי שלנו). “באופן זה יכלו ירחים קודמים לפנות מקום לירח חדש שנוצר מהתנגשות נוספת,” אומר פרופ’-משנה פרץ. “כאשר כמה ירחים סבבו את כדור הארץ באותו זמן, כוחות המשיכה ביניהם גרמו לשינוי מסלוליהם.”

“בסופו של דבר,” מוסיפה רופו, “אם הירחים הזעירים שנוצרו בדרך זו היו מגיעים לאותו מסלול היקפי סביב כדור-הארץ, סביר שבמשך מיליוני שנים הם היו מתנגשים זה עם זה ומתמזגים.” אם כן, התנגשויות חוזרות ונשנות בין ירח קודם לירח חדש סיפקו עוד ועוד חומר לירח “שלנו” עד שהגיע לגודלו הנוכחי.

לקריאת המאמר: goo.gl/KUjieu

Moon Formation

פרופ'-משנה חגי פרץ מהפקולטה לפיזיקה בטכניון. קרדיט צילום : ניצן זוהר, דוברות הטכניון

פרופ’-משנה חגי פרץ מהפקולטה לפיזיקה בטכניון.
קרדיט צילום : ניצן זוהר, דוברות הטכניון

 

אילוסטרציה של התנגשות כוכב לכת דמוי מאדים בכדור הארץ הקדום, כאשר ירח קודם כבר סבב את כדור הארץ. האילוסטרציה הופקה על ידי פרופ'-משנה פרץ תוך שימוש בצילומים (מאדים וגנימד) וציורים של NASA

אילוסטרציה של התנגשות כוכב לכת דמוי מאדים בכדור הארץ הקדום, כאשר ירח קודם כבר סבב את כדור הארץ. האילוסטרציה הופקה על ידי פרופ’-משנה פרץ תוך שימוש בצילומים (מאדים וגנימד) וציורים של NASA