“נפתחה לי דלת לישראל”
“לא יכולתי לתאר לעצמי משרה טובה יותר. יש כאן הכל – המחקר המתקדם ביותר, עמיתים נהדרים וסטודנטים מוכשרים ועתירי מוטיבציה. התפקיד הזה גם קושר אותי לישראל, שהיתה תמיד חלק בלתי נפרד ממני.”
ד”ר שירי אזנקוט מדברת על הצטרפותה, באוגוסט האחרון, למכון טכניון-קורנל לחדשנות ע”ש ג’ייקובס בניו יורק. היא נולדה בישראל בשנת 1984 והיגרה עם משפחתה לארה”ב בגיל עשר. אביה הוא בוגר הטכניון (תואר שני בהנדסת חשמל) ואמה היא בוגרת מכללת אורנים. היא עצמה סובלת מלקות-ראייה, ועיסוקה האקדמי נוגע לכך באופן ישיר: היא עוסקת ב-HCI (ובעברית: ממשק אדם-מחשב), ובעיקר בהקשר הספציפי של הנגשת מידע לאנשים עם לקויות.
קשיי ראייה ושמיעה, היא מסבירה, הם לקויות (disabilities) ולא מגבלות או מוגבלויות. “לקות פירושה בעיה בתיפקוד היומיומי, והיא תלויה תמיד בהקשר. אם אתה חירש, שמדבר רק בשפת סימנים, הרי שבחברה רגילה תהיה לך בעיית תקשורת, אבל בחברת חירשים הבעיה תיעלם.”
זה דורש מהפך תפיסתי.
המודל הישן, הרפואי, מתייחס ללקויות כאל ‘מגבלות’ או ‘פגמים’ שצריך לתקן כדי שהאדם יתאים לחברה. המודל החדש יותר, החברתי, דוחה את התפיסה הזאת וקובע: כולנו בסדר גמור, לא פגומים בכלל, אבל יש גיוון ביכולות שלנו.
מִגוון במקום ‘פגם’?
בדיוק. ומתוך ההבנה שיש כאן בסך הכל בעיה תיפקודית, ולא ‘פגם’, צומחת תפיסה שמדגישה נגישות והנגשה. נניח שאתה סובל מלקות כלשהי, שגוררת קושי מסוים בתקשורת ובגישה למידע – הפתרון הוא הנגשה. הנחת היסוד היא שלכולנו זכות שווה למידע, ולכן לכולנו צריכה להיות גישה שווה למידע באותה מהירות, קלות ועלות.
מספר העיוורים בעולם נאמד בכ-45 מיליון, ובישראל – בכ-30 אלף. אלה הם ה’עיוורים רשמית’, והם מהווים כשליש או רבע מכלל לקויי הראייה. “ברור שלאדם לקוי ראייה, במצב הנוכחי, אין גישה שווה לשלטים ברחוב. אז מה עושים עם זה? זאת בדיוק הנישה שבה אני פועלת: איך להנגיש את המידע והתקשורת לאדם העיוור, וזאת בלי להעמיס עליו מכשירים בולטים ומסורבלים ועלויות בלתי אפשריות. הסמארטפון, כמובן, הוא אמצעי מרכזי בתהליך הזה.”
את הדוקטורט שלה באוניברסיטת וושינגטון החלה אזנקוט ב-2009, בעיצומה של מהפכת מסך-המגע. המסך הזה, שעבורנו הוא כיום כלי עבודה יומיומי, הוא מסך שחור וחלק עבור האדם לקוי הראייה. חברת אפל, שזיהתה את הבעיה, פיתחה באותה שנה את Voice-over – תוכנה המקריאה את היישום שבו נוגע המשתמש. מצב ‘נגישות’, שמאפייניו דומים, קיים כיום גם במכשירי אנדרואיד. “Voice-over הוא כלי טוב,” אומרת ד”ר אזנקוט, “אבל בעייתי מאוד, בעיקר מבחינת יעילות ומהירות שימוש. המשתמש צריך להפעיל את המקלדת הווירטואלית ולנסות לקלוע לאות שהוא רוצה. על פי המשוב שהוא שומע הוא יודע אם לחץ על האות הנכונה. זה מסורבל, זה מייגע, וזה לא יעיל. אם אדם רגיל מקליד כשלושים מילים בדקה, הרי שהקלדה באמצעות Voice-over מתבצעת בקצב של כארבע מילים בדקה.”
Perkinput, הכלי שפיתחה אזנקוט, מחולל מהפכה בשימושי סמארטפון בקרב עיוורים. פיתוח מהפכני זה מבוסס על רעיון ישן מאוד, שנולד במוחו של דאג אנגלברט, ממציא עכבר-המחשב. אנגלברט פיתח מקלדת בעלת 5 מקשים, הפועלת על צירופי לחיצות. במילים אחרות, המקלדת הזו מאפשרת למשתמש להקליד כל אות וסימן באמצעות צירוף מקשים אחר, וזאת כאמור בחמש אצבעות בלבד. אזנקוט “תרגמה” את המקלדת האמורה לעולם הדיגיטלי (סמארטפון ומסך מגע), ואפילו ויתרה על מקש אחד ונשארה עם ארבעה.
Perkinput לומד את מנח האצבעות של המשתמש ובונה עבורו מודל-הקלדה אישית. בניסוי שנערך בקרב עשרות משתמשים התברר כי קצב ההקלדה הממוצע באמצעות Perkinput עומד על 7.5 מילים לדקה – “כפול מ- Voice-over, אם כי עדיין איטי מאוד. צריך לקחת בחשבון שהאנשים שהסכימו לכתת את רגליהם לניסוי שלי באוניברסיטת וושינגטון היו, מטבע הדברים, אנשים מבוגרים, ללא ניסיון קודם במסכי מגע. ברור שבקרב משתמשים מיומנים, קצב ההקלדה יהיה גבוה הרבה יותר. בכל אופן, רמת הדיוק (צמצום טעויות ההקלדה) גבוהה מאוד ב-Perkinput יחסית ל-Voice-over.”
בשעה שהציבור הרחב מתענג, הודות לטכנולוגיות של זיהוי דיבור, על נפלאות ה-hands free, שוקדת אזנקוט על טכנולוגיות eyes free. “טכנולוגיות של זיהוי קולי אכן חוללו מהפכה, אבל כשמדברים על לקויי ראייה, שאכן משתמשים בהן, מתברר שיש כאן המון שגיאות ב’תרגום’ של הקול לכתב, ולקויי ראייה מקדישים רק 20% מהזמן להכְתבה, ו-80% להגהות ועריכה של הטקסט שהתקבל. כשאנחנו מדברים על תקשורת יומיומית במסרונים וב-whatsupp, או בגלישה ופייסבוק, זה כמובן מצב מאוד לא מספק.”
ומה לעתיד? “מיחשוב לביש הוא בהחלט תחום מבטיח מאוד, ופלטפורמות כמו ‘גוגל גלאס’ עשויות בהחלט ‘לארח’ טכנולוגיות שיתבססו על דיבור וכך יהיו שמישות גם לעיוורים. בנוסף, אנחנו מתמקדים כיום גם בליקויי ראייה הנובעים מהזדקנות – ציבור רחב שאינו עיוור, ואינו דורש אינטראקציות eyes free, ועם זאת זקוק לסיוע רב.”
מיחשוב לביש
במהלך הדוקטורט שלה באוניברסיטת וושינגטון, בהנחיית הפרופסורים ריצ’רד לדנר וג’ייקוב ווברוק, עסקה ד”ר אזנקוט בפיתוח שיטות להכתבת טקסט לסמארטפון באמצעות דיבור, ובמקביל חיפשה דרכים להנגיש את התחבורה הציבורית לעיוורים ובחירשים. למכון טכניון-קורנל הצטרפה ב-10 באוגוסט 2014, ומאז היא חברה ב-connective media, אחד משלושת המרכזים הפועלים במכון. זוהי מעבדת תקשורת שהוקמה על בסיס תרומת-ענק של חברת AOL. היא ועמיתיה במכון החדשנות – מור נעמן, סרג’ בלונג’י ודבורה אסתרין – ישתפו פעולה עם ענת רפאלי, ניר אילון ורועי רייכרט מהטכניון. “במשך השנים ניסיתי לקיים קשרים עם האקדמיה בישראל, אבל זה בהחלט לא היה פשוט. עכשיו נפתחה לי הדלת הזאת ולמעשה, הביקור הנוכחי שלי בישראל ובטכניון נועד ליצור קשרים באקדמיה ובתעשייה כאן, בתקווה לשיתופי פעולה שיקדמו את ההנגשה לרווחתם של לקויי ראייה, לקויי שמיעה ואוכלוסיות נוספות.”