הרפואה כמקצוע מסוכן

עו"ד ארנה לין

עו"ד ארנה לין

הפקולטה לרפואה בטכניון הקדישה את יום העיון השנתי ביחסי חולה-רופא, ע"ש פרופסור אהרון ולירו ז"ל, למקצוע הרפואה בעידן "הרפואה מתגוננת".

"רפואה – מקצוע מסוכן" – זו היתה כותרת הרצאתה של עו"ד ארנה לין, שהתקיימה לאחרונה (28/10/2014) בפקולטה לרפואה בטכניון. "רפואה היא מקצוע מסוכן מסיבות רבות – מחלות מדבקות, עבודה קשה, מיעוט שעות שינה ועבודה במצבי חירום – אבל אני אדבר על הסיכון המשפטי."

עו"ד לין דיברה על הסכנות שב"משפטיזציה" של הרפואה, וציינה כי ל"רפואה מתגוננת" השלכות חמורות, ובהן השקעה רבה ברישום הרפואי על חשבון העבודה הקלינית. במרכז הרצאתה עמדה פרשת הטיפול בילדה זיו שריקי, שבה נתבעו שלושה רופאים בטענות שקריות וזוכו בתום תהליך פלילי שארך שבע שנים. "עצם העמדתם לדין נוראה בעיני, כי לא מדובר בנטישת חולה ולא במקרה של רופא-כונן שלא הגיע למחלקה, אלא בשלושה רופאים שעשו את עבודתם היטב, ובטעות שהיתה של האחות בלבד."

זיו שריקי אושפזה בבית החולים בני ציון ב-2001 לצורך טיפול כימותרפי, במהלכו נגרם לה נזק חמור עקב "מנת יתר" של מגנזיום – זריקה המכילה מגנזיום במינון הגדול פי 100 מהמינון שרשמה הרופאה. טעות זו של האחות היא שהובילה לתביעת רשלנות רפואית נגדה ונגד שלושת הרופאים ב-2003. עו"ד לין, שייצגה את אחד הרופאים, הסבירה כי במהלך המשפט נדרשו הסניגורים להתמודד עם טענות שקריות מצד התביעה. הטענות לפיהן איבדה הפעוטה את הכרתה; שאנשי הצוות הרפואי התעלמו מסימפטומים מחשידים; ש'התוצאה הטרגית היתה נמנעת אילולא רשלנותם של שלושת האנשים'; ושהם 'היו שבויים בקונספציה שגויה, בעטיה לא בדקו את הילדה כראוי, חרף תחינותיהם של בני משפחתה, או שהתעלמו מנורות האזהרה שהבהבו שוב ושוב' – בכל הטענות הללו לא היתה, לדברי לין, אמת. הרופאים נהגו כשורה, והרופאה המטפלת הגיעה למחלקה לאחר שהוזעקה ואף השתתפה בהחייאת הילדה. איש מארבעת הרופאים המעורבים בפרשה לא נתקל מעולם בהרעלת מגנזיום, ולכן לא עלתה אפשרות זו על הפרק. רק בדיעבד התברר שמנת המגנזיום הגבוהה (48 CC) היא שגרמה לנזק החמור.

"ומדוע בכלל הוגשה תלונה למשטרה? כי המשפחה פנתה לעורך דין, וזה מה שהוא המליץ לה לעשות – כי תביעה פלילית מועילה גם לתיק האזרחי, וגוררת גם את התקשורת פנימה. ואכן, הפרשה זכתה להתייחסות נרחבת אצל אילנה דיין.

"האחות הגיעה להסדר טיעון ותבעה את הרופאים – אף שבדרך כלל לא נהוג לאפשר הסדר טיעון לנאשם העיקרי. בנוסף, התביעה לא זימנה עדים מומחים. ראוי לציין כי הרופאים נתבעו על סעיף בלתי סביר בחוק העונשין – 338א7 – המאפשר להטיל מאסר של שלוש שנים על 'נותן טיפול רפואי או כירורגי [העלול לגרום לנזק] לאדם שהתחייב לטפל בו'. זהו סעיף התנהגותי, כלומר, אפילו אם לא נגרם נזק בפועל, הרופא עשוי להיתבע."

הרצאתה של עו"ד ארנה לין פתחה יום עיון בנושא יחסי חולה-רופא בצִלה של הרפואה המתגוננת. זאת במסגרת ימי העיון ביחסי חולה-רופא ע"ש פרופסור אהרון ולירו ז"ל. פרופסור רוזלי בר, ממארגני יום העיון, סיפרה כי משפחת ולירו (ואלערו) הגיעה לירושלים כבר במאה ה-15, בעקבות גירוש ספרד ב-1492. אהרון, יליד 1913, סיים את הגימנסיה העברית בגיל 17 ויצא ללמוד בברמינגהאם, שם קיבל תואר ראשון ברפואה ובכירורגיה (ללא תואר MD). בשובו לארץ ישראל קיבל מממשלת המנדט רישיון עיסוק ברפואה, והתמחה בירושלים. במלחמת העולם השנייה שירת בצבא הבריטי במצרים ובמפרץ הפרסי, ולאחר מכן החל לעבוד בבית החולים רמב"ם. לאחר שהות קצרה ב"פוריה" הפך למנהל מחלקה ברמב"ם, ולימים היה לאחד האבות המייסדים של הפקולטה לרפואה (1969). בשעות הפנאי עסק בציור ובגולף.

המרצה השני ביום העיון היה פרופסור אברהם לורבר, חבר סגל בפקולטה לרפואה, שסיפר על פרשה של תביעה נגדו. זהו סיפורה של מטופלת שאובחנה על ידו, כבר בהיותה תלמידת תיכון, כחוֹלה במחלת לב ראומטית. לקראת נישואיה יעץ לה פרופסור לורבר שאם רצונה בילדים, רצוי שתמהר, שכן יתכן שבהמשך תתקשה להרות וללדת. במהלך השנים הבאות ילדה המטופלת חמישה ילדים בריאים. ההיריון הראשון היה מצוין, בשני היא אושפזה כמה פעמים עקב הפרעות בקצב הלב ובעיות נוספות. בהריון השלישי היא הונשמה וברביעי סבלה מפרפורי לב. כאמור, היא המשיכה להריון נוסף וילדה ילד חמישי.

"בגיל 41 עברה המטופלת החלפת מַסתֵם," סיפר פרופסור לורבר. " ובעקבות זאת קיבלנו 'מתנה': מכתב מעורך דין, שכתב לי בשפה מאוד בוטה שאיני ראוי להיות רופא, שאני רשלן מאוד ושהזנחתי את המטופלת. לטענתו, לא הסברתי לה שהריונות במחלת לב ראומטית הם מסוכנים, וכלל לא התייחסתי אליה בתקופות שבהן אושפזה בבית החולים.

"זאת היתה חשיפה ראשונית שלי לדבר כזה. עמיתים אמרו לי ש'הם פשוט רוצים כסף, אל תיקח את זה אישית'. מעולם עד אותו רגע לא חשבתי במונחים של רפואה מתגוננת. הקפדתי תמיד לתעד את הפעולות שלי כרופא, לא מתוך התגוננות משפטית אלא כחלק ממהלך הטיפול. בסופו של דבר זוכינו (אני והמכון שלי), אבל זה לקח כמעט שמונה שנים – שנים קשות מאוד – ובכל התקופה הזאת המטופלת המשיכה להגיע אלי, ואני כמובן לא סירבתי לטפל בה."

פרופסור לורבר הוסיף כי "המפלצת הזאת" – ההגנה המשפטית הנדרשת כנגד תביעות רשלנות – מהווה נטל כבד על תקציבו של המרכז הרפואי רמב"ם. "יש בהחלט יד קלה על ההדק בתביעות נגד רופאים, במקרים רבים מתוך ניסיון לגרוף רווח. אפשר לתבוע אותנו כמעט בלי להסתכן מבחינה משפטית. אני מבקש להבהיר שמקצוע הרפואה הוא מקצוע מופלא, שלא כולו 'סרט אימים', אבל מקרים כאלה הם קשים מאוד."

מנהלת המרכז הרפואי כרמל, פרופסור חן שפירא, תקפה גם היא את מגמת המשפטיזציה ואת הרפואה המתגוננת "שהיא רפואה נוראה, הגוררת בדיקות מיותרות ועלויות כלכליות אדירות."