רוקדת על כל החתונות

עדי חנוכה לוחצת את היד לביל קלינטון – נשיא ארה”ב לשעבר.

עדי חנוכה, מצטיינת נשיא סדרתית, לומדת במלוא המרץ בלי להזניח את המחול, הנגינה, הספורט ולימודי השפות.

קשה להגדיר אותי – אני לא נופלת לשום טייפקאסט צפוי,” אומרת עדי חנוכה, בת 26, העושה כיום את המאסטר שלה בפקולטה להנדסת חשמל. “בתיכון לקחתי ברצינות את הלימודים, אבל במקביל הייתי פעילה גם בתחומי החברה והתרבות; אני רוקדת בלט – אבל גם שיחקתי רוגבי בנבחרת הטכניון עד שנשברה לי הבוהן. אני מנגנת באורגן, מקשקשת בסינית ובספרדית ולומדת הינדי, אבל כל זה לא על חשבון ההשקעה בלימודי התואר השני.”

עדי, ילידת העיר נשר (1987), שירתה במודיעין והשתחררה כקצינה. את התואר הראשון עשתה במסגרת תוכנית המצוינות הטכניונית, והיא הבוגרת הראשונה של תוכנית אמ”ת (אלקטרוניקה, מחשבים, תקשורת) של הפקולטה להנדסת חשמל. באמצע שנת הלימודים האחרונה של התואר הראשון נכנסה עדי לאינטרנט כדי לבנות מערכת לסמסטר ב’, ולהפתעתה גילתה שסיימה את כל החובות לתואר הראשון. הרישום לסמסטר ב’ הפך לרישום לתואר שני, וכעת היא מקווה להיכנס למסלול ישיר לדוקטורט. לאור העובדה שסיימה את התואר הראשון בהצטיינות יתרה, ו”על הדרך” זכתה כמה פעמים בתואר מצטיינת נשיא, היא מאמינה שזה אפשרי.

את נהנית?

ברור, אחרת לא הייתי כאן. אני לא עושה דברים שאני לא נהנית מהם. אני אוהבת את הפקולטה, ותירגלתי כאן חדו”א שנה ראשונה כדי שהסטודנטים ילמדו לאהוב את המקצוע הזה. חשוב לי לתת כוח וביטחון לסטודנטים החדשים, שיראו את היופי בהנדסת חשמל.

מאיפה האובססיה לשפות?

בתקופת התיכון למדתי ספרדית ובתקופת הצבא למדתי סינית, שעזרה לי מאוד בטיול במזרח הרחוק. אפשר להסתדר גם בלי שפה, וניתן לנהל שיחה בסיסית בתנועות פנטומימה, אבל כשאתה יודע את השפה, השיחות שלך עם האנשים המקומיים נעשות עמוקות הרבה יותר. להינדי נחשפתי בהתמחות-קיץ שעשיתי במעבדות של חברה מסוימת בבנגלור, הודו – עבדתי שם על עיבוד תמונה במטרה לזהות גידולים כגון סרטן השד. התאהבתי בתרבות ההודית, וכיום יש לי חברים הודים כאן בטכניון, אז אני לומדת את השפה. בכלל, תקשורת בין אנשים מעניינת אותי מאוד.

מה שמתקשר גם לעניין שלך באוטיזם.

נכון. בתקופת התיכון חנכתי ילד אוטיסט, ומאז העסיקה אותי סוגיית התקשורת בין אוטיסט לאדם ‘רגיל’ חשבתי איך אפשר להקל על אוטיסטים בתקשורת עם הזולת, והגעתי למסקנה שאפליקציה ייעודית לטאבלט יכולה לחולל שינוי בעניין הזה. בהמשך, בקורס יזמות בטכניון, חידדתי את הרעיון הזה הלאה במסגרת עבודה קבוצתית.

מה הרעיון?

החלום של כל הורה לילד אוטיסט הוא שהבן שלו יהיה עצמאי, יתקשר בקלות ויידע איך להגיב במצבי חירום. כיום יש כרטיסיות מצוירות ייעודיות, שבעזרתן מסביר הילד האוטיסט מה רצונו. הבסיס לרעיון הזה כבר קיים בשיטה שנקראת pecs   – בניין משפטים באמצעות כרטיסיות. הבעיה היא שהעבודה עם הכרטיסיות מסורבלת. לדוגמה – אם ילד אוטיסט הולך עם אמו לקניות, אז כדי להבהיר לה מה הוא רוצה לקנות הוא צריך להתיישב איתה ולפתוח לפניה את הכרטיסיות.

ואת רצית להחליף את זה ביישום וירטואלי?

הרעיון שלי היה ‘לתרגם’ את הכרטיסיות האלה לכרטיסיות בטאבלט. במסגרת קורס היזמות הזה ערכנו סקר ספרות בנושא, וגילינו שמט”ח בדיוק הוציאה לאור תוכנה דומה. לכן הגדרנו מחדש את הבעיה ואת הצרכים במפגשים עם הורים לאוטיסטים, עם מטפלים ועם מנהלים שקשורים לעולם הזה. הרעיון התגבש לכדי אפליקציה שתאפשר לילד האוטיסט להתמודד עם מצבים מהחיים – למשל, לתרגל אותו בתגובה נכונה לשריפה.

עסקת גם בתקשורת עם עיוורים.

הפקולטה שלחה אותי לכנס נשים באוניברסיטת Carnegi Melon   – סדנה בת ארבעה ימים. הפרויקט הקבוצתי היה פיתוח משחק לילדים עיוורים בעולם השלישי, תוך שילוב מכשיר לכתיבת ברייל. במכשיר הזה יש כפתורים שמאפשרים לבנות מילים. יחד חקרנו את אורח החיים של הילדים העיוורים בטנזניה, ופיתחנו משחק לתרגול כתיבה מהירה בכתב ברייל, ולשיפור הזיכרון לטווח קצר.

גם בארץ את שותפה בפרויקט שקשור לראייה.

פרויקט “עפעפיים”, במרכז הרפואי “העמק” בעפולה, תכליתו לנטר תנועת עפעפיים. חשיבותו בכך שתנועות עפעפיים מוסרות מידע משמעותי על מצבו הבריאותי של הנבדק – על מחלות נוירולוגיות כגון פרקינסון, מחלות אוטו-אימוניות, השפעת תרופות ועוד. נכנסתי לפרויקט לפני כשנה וחצי, והמכשיר שבנינו מבוסס על “משקפי-אופטומטריסט” שחורות שכל משקפופר מכיר, ומגנט קטן. המכשיר הזה זכה בפרס החדשנות של איגוד הראייה הישראלי ובפרס פרוייקט מצטיין ע”ש עוז מוזס מטעם הפקולטה שלנו, וכבר עבר את ועדת הלסניקי (לניסויים בבני אדם). אנחנו ממשיכים לעבוד עליו במלוא המרץ.

אולי כמה מילים על תוכנית בח”ן?

פרופסור ליהי צלניק-מנור, חברת סגל בפקולטה, הקימה יחד איתי את התוכנית הזאת, ששמה הוא ראשי תיבות של “בנות חשמל נפגשות”. במסגרת התוכנית, שנועדה להעצים את הנשים בפקולטה, נערכים מפגשים חברתיים, פגישות בין סטודנטיות ותיקות לסטודנטיות בתחילת דרכן, הכנה למבחנים וסיוע בהתמודדות עם קשיים. במהלך השנה מתקיימות פעילויות נוספות, בהן פורום נשים שהמשיכו לתעשייה או לתארים גבוהים, הרצאות שונות ונטוורקינג.

יש לך רקורד מרשים מאוד לגיל 26.

תודה. אני אוהבת עשייה ואני אוהבת אנשים, וזה מניע אותי. גדלתי בבית שהתאפיין באיזון מוצלח מאוד בין תמיכה וחופש, והשילוב הזה פיתח בי המון סקרנות. אני מעדיפה ללמוד, לחקור ולהיפגש עם אנשים מאשר להתבטל.”

אוהבת אנשים – אבל בחרת לשבת כל היום מול מסכים.

זה לא מדויק. ברור שהמחקר מחייב ישיבה מול מסך, אבל המינון הוא בידיים שלי, ואני מקפידה לצאת מהניאונים ולנשום קצת אוויר וחוץ מדי פעם.

לכן ביקשת להתראיין בחוץ, בשמש?

ברור. אני בחורה סולארית.

 הקרנה ממוקדת

עדי חנוכה עובדת בהנחיית פרופסור לוי שכטר בתחום מאיצים ומקורות קרינה לצרכים רפואיים. מקורות הקרינה האלה הם כיום מכשירים גדולים מאוד. המכשירים האלה אמנם ‘בלתי נראים’ מבחינת המטופל, כי הם נמצאים מחוץ לחדר הטיפול, אבל בשל גודלם ומחירם הם ממוקמים כיום רק במרכזים רפואיים גדולים. “החזון שלנו הוא לפתח מאיצים קטנים וזולים יותר, שיאפשרו לבצע הקרנות במרפאות קטנות וקהילתיות, וזה כמובן שינוי משמעותי. מעבר לכך, אנחנו מדברים על טיפול שיהיה הרבה יותר ממוקד, ויפחית משמעותית את הפגיעה בתאים בריאים”.

עדי חנוכה לוחצת את היד לביל קלינטון – נשיא ארה”ב לשעבר.

בשנה שעברה נפגשה עדי עם ביל קלינטון, נשיא ארה”ב לשעבר. “זה היה כנס של פורום CGIU – האוניברסיטה הגלובלית ליזמות, שנוסדה על ידי ביל קלינטון במטרה לעודד סטודנטים לקדם פיתוחים טכנולוגיים חדשניים לטובת החברה והאנושות, בעיקר לצרכים חברתיים. שלחתי את המועמדוּת שלי בקטע של ‘שגר ושכח’, אבל אז הגיעה תשובה חיובית, ובאפריל טסתי לאוניברסיטת וושינגטון בסנט לואיס, ארה”ב.

“אחרי צילום התמונה הקבוצתית היתה הסתערות אדירה על הקלינטונים. היה נורא צפוף ושומרי הראש לא נתנו לנו להתקרב. צעקתי לצ’לסי : “אני מישראל!”,  והיא שאלה “מי כאן מישראל?” הצבעתי, ושומר הראש אפשר לי לגשת. הצטלמתי איתה, וביל חתם לי על התג. כעבור יומיים הוא ראה אותי סוחבת שק כבד במסגרת פרויקט התנדבותי שעשינו שם, והורה לחבר’ה שלו לעזור לי, אבל אני חייכתי ואמרתי, It’s Ok.  הוא חיכה שאניח את השק, לחץ את ידי וחיבק אותי.

“בכנס הוצגו פיתוחים מרתקים, למשל כדורגל שטוען מצבר בזמן שמשחקים בו, ויכול לספק חשמל לתאורה בהמשך הערב. זה היה כנס מרתק גם מבחינה תרבותית, כי היו שם אלף סטודנטים מכל העולם, כולל נציגים מחברון, סוריה ועירק, ואני הייתי הישראלית היחידה.”