רובוטים ומחשבים לעולם לא יחליפו את הרופאים
כך אומר איתן דבי, דוקטורנט בן 27 בפקולטה להנדסת מכונות בטכניון, הלומד במקביל גם רפואה.
“רובוטים ומחשבים לעולם לא יחליפו את הרופאים,” אומר איתן דבי, דוקטורנט בן 27 בפקולטה להנדסת מכונות בטכניון. “מניסיוני, הטכנולוגיה לא תוכל להחליף את האינטראקציה האנושית. לכל אורך ההיסטוריה אנשים פנו למרפאים, להילרים או לשמאנים. בני אדם זקוקים לאינטראקציה ולמגע אנושי, ולכן לעולם לא יוכלו לבטוח רק ברובוטים.”
איתן, בוגר המסלול בביו-טכנולוגיה מאוניברסיטת ייל, יודע על מה הוא מדבר. הוא גדל בארה”ב והגיע לישראל לפני חמש שנים כדי ללמוד רפואה בתכנית האמריקאית של אוניברסיטת תל-אביב. לפני שלוש שנים לקח פסק זמן מלימודי הרפואה לטובת דוקטורט במעבדת הביו-רובוטיקה והביו-מכניקה של פרופסור אלון וולף בפקולטה להנדסת מכונות בטכניון. “רציתי להתמחות כאן בהנדסה רפואית, משום שידעתי שהתחום הזה מפותח בארץ.” בשנת הלימודים הזו חזר לסיים את לימודי הרפואה.
“זה מאוד מרגש לחיות בישראל. תרבות ההיי-טק הישראלית, במיוחד בתחום המכשור הרפואי, מתקדמת מאוד, וראיתי את הפוטנציאל הגלום כאן בשילוב ההנדסה עם עולם הרפואה. אני לומד הרבה מהחולים איתם אני נפגש. הנדסה לטובת הרפואה – זו הדרך היחידה לראות את ההמצאות שלנו עובדות.
“ניתוח הוא החדירה הגדולה ביותר לגוף אדם. לרופא מנתח יש הכשרה של יותר מעשור, וקשה להביא רובוטים לרמה של מנתח כזה. תמיד יהיה צורך במישהו אנושי שיהיה אחראי. אנחנו המהנדסים נותנים לרפואה כלים טכנולוגיים, אבל לא מתיימרים להחליף את מקומם. חשוב שהשינוי הטכנולוגי בתחום הרפואה יתרחש לאט, כי מדובר בדיני נפשות, ומי שעומד למשפט בסופו של דבר הוא המנתח, לא הרובוט.”
בעבודת הדוקטורט שלו, בהנחיית פרופסור וולף, מתמקד איתן דבי בשיקום חולים לאחר ניתוח ברך. הוא מפקח על תהליך הטיפול ובוחן את הביו-מכניקה של המטופלים המגיעים אליו עם ברך שחוקה כתוצאה מאוסטאופורוזיס – בעיה רפואית שכיחה, הגורמת לחולים סבל רב ותשישות. הפתרון הנפוץ לבעיה הוא ניתוח להחלפת הברך, שאחריו פוחת הכאב ורוב המטופלים מרוצים מאוד. “עד שנת 2030 יעברו בארה”ב לבדה כ-3.5 מיליון איש ניתוח להחלפת ברך מידי שנה בעלות כוללת של יותר מ-9 מיליארד דולר. עם זאת, מנותחים רבים לא מצליחים לחזור לרמת תפקוד רגילה, ולאחרונה מצטברות יותר ויותר ראיות המצביעות על כך שאחוז משמעותי של החולים ממשיכים לחוות כאב כרוני ונכות תפקודית גם לאחר הניתוח. כאב זה מוביל לירידה באיכות החיים ולחוסר שביעות רצון גם לאחר שנים רבות. כמו כן, קיים חשש להסתבכות ארוכת טווח עם הברך החלופית. אפשר לומר שכעת יש לאנשים האלה ‘ברך מרצדס’ אבל הם לא הולכים נכון, ופוגמים בהצלחה ארוכת-הטווח של הניתוח.
“המטופלים האלה סובלים מכאבים ולכן מסגלים לעצמם צורת הליכה, העלולה לפגוע בשריריהם ולהזיק לברך החלופית. כדי לשפר את צורת ההליכה שלהם אנו מציעים להם תרפיה ביו מכאנית לשינוי תבניות הליכה. תכנית טיפול ביו מכאנית זו מצליחה לשפר באופן משמעותי את תבניות התנועה של מפרק הברך. השפעה זו באה לידי ביטוי בשיפור משמעותי של כאב, תפקוד ואיכות חיים. תכנית הטיפול כוללת גם התאמת נעליים מיוחדות למטופל, והוא לוקח אותן הביתה והולך בהן בין 30 דקות לשעה מדי יום.
“לסוליית הנעל הוצמד חצי כדור גומי, ולכן היא גורמת למשתמש אי יציבות. כדי להתייצב נדרש המטופל להפעיל את שריריו, וכך הוא מחזק שרירים המסייעים לו להתרגל לברך החלופית. השיפור בהליכה מפחית את הכאב ומשפר את איכות החיים של המנותח.”
איתן מטפל במעבדה שלו בטכניון ב-50 מטופלים מבוגרים מבתי חולים בצפון הארץ, שעברו ניתוח להחלפת הברך, או נמצאים בשלב שלפני הניתוח, וסובלים משחיקת הסחוס ומאימוץ-יתר של מפרק הברך. “איכות החיים שלהם מאוד בעייתית,” הוא מסביר. “קשה להם ללכת, הם לא עובדים, ומצבם הבריאותי גורם להם למצבי רוח ולדיכאון. הם מגיעים אלי מכל הארץ בהפניית בתי החולים. הם באים גם לפני הניתוח וגם אחריו. הנעל עשויה למנוע את הצורך בניתוח חוזר ובניתוח ברגל השנייה.
גם לאחר סיום הדוקטורט מתכנן איתן להמשיך ולשתף פעולה עם פרופסור אלון וולף והמעבדה שלו. “זו מעבדה מדהימה,” הוא מסכם, “ואני מודה על כך שאני חלק ממנה.” בעתיד הוא רוצה להיות אורתופד, לשלב בין שני העולמות ולהביא מכשור טכנולוגי רפואי למיטת החולה, לטובת הפציינט. “בשנה הבאה אסיים את לימודי הרפואה, ואני לא רוצה לבחור בין עולם ההנדסה לעולם הרפואה אלא לשלב בין שתיהם. הרקע הרפואי שלי קריטי למחקר ההנדסי,” הוא מוסיף. “ההתמחות בהנדסה רפואית מאפשרת לי לדעת איך דברים עובדים. רציתי להביא הנדסה לעולם הרפואי. לא הייתי מגיע למחקר הספציפי הזה אם לא הייתי לומד רפואה. החלק הטוב ביותר במחקר שלי הוא ההתמקדות באינטראקציה עם החולים. אני כאן עבורם, וכך גם אני מקבל מהם את מלוא ההיענות.
“במתן הטיפול לחולה אני רוצה לשלב בין שני העולמות. הידע והרקע הרפואי שלי משרת אותי בלימודי ההנדסה, אני היחיד במחזור לימודי הרפואה שלי עם רקע הנדסי. בעתיד תשתלב ההנדסה בעולם הרפואה יותר ויותר. כמהנדס אני מתעניין בשאלה אם המכשיר עובד או לא. כרופא אני מקדיש זמן לחולים, מקשיב להם, קושר איתם יחסים ומסייע להם גם בתחומים אחרים. כמהנדס אני רוצה להוציא מתחת ידי מוצר מושלם, אבל כרופא חשוב לי יותר איך המטופלים מרגישים.
“כמהנדס הייתי שמח שבתי החולים ישתמשו יותר במכשור רפואי טכנולוגי מתקדם. הם פתוחים לרעיונות חדשים ולטכנולוגיה, אבל לוקח להם הרבה זמן להכניס טכנולוגיות חדשות.”
צילום: שלמה שהם