פרופסור דן שכטמן מציג בטכניון: “עדי לרעייתי”

תערוכת תכשיטים של חתן פרס נובל דן שכטמן , תוצג במושב הקורטוריון בשבוע הבא; “תכשיטים יוצרים באהבה, ברגש, לאט ובסבלנות”

“זה התחיל באופן חף מכל יומרה”, מספר פרופסור שכטמן בקטלוג התערוכה. “בשנת 1972, בעיר דייטון שבאוהיו, ארה”ב. ציפי, אשתי, הייתה עסוקה בערבים בלימודי תואר שני בסוציולוגיה ואנוכי, פוסט דוקטורנט, מצאתי עצמי לומד בשעות הערב הפנויות ליטוש אבני חן במרכז לאמנויות”.

עד מהרה נצברו חמישה זוגות של אבנים מלוטשות. זוג זוג וצבעו. מה יעשה בהן? פרופסור שכטמן מספר כי מצא עצמו בקורס לצורפות בהדרכתה של גב’ אודרי קריי: “אישה יקרה ומיוחדת שלימדה אותי שאסתטיקה איננה מדע מדויק. תכשיטים יוצרים באהבה, ברגש, לאט ובסבלנות”.

“מכאן ומזה עשרות בשנים, באופן רגיש ומעודן, פרופסור שכטמן יוצר ומעצב תכשיטים. תכשיטים לאשתו. ולה בלבד”, אומרת ענת הר-גיל, אוצרת התערוכה. “עצם מעשה האומנות ישתלב ויתומצת בידע המצוי ממילא באמתחתו. המתכת היא לחם חוקו שכן הוא מטלורג (מומחה למתכות) במקצועו. הוא מכיר אותה על בוריה והוא מכניע אותה, במקרה זה, ליצור את תכשיטיו. האמייל נאטם, לעתים נמוג בידיו עד שקיפות. המתכת נפרשת ומתכווצת. האמייל, המתכת, האבן מתמזגים בכור היתוך של חומר ורוח. החשיבה המדעית חמורה משהו. בה הוא נאחז. ממנה נובעת הצורה. בה בשעה, מעשה התכשיט הינו אמתלא בידו, לצאת הימנה. עילה להרפיית האחיזה במעבדה. המחשבה עכשיו הינה ויזואלית והיא מבקשת לנפות את התודעה מחוקיות סמויה אך קיימת. הידע המקצועי מתורגם לערכים פלסטיים וההתרחשות האמיתית היא זו המנתבת רישום סכמטי וכושר טכני לתוצר שיש בו יופי. ומעבר לכל ישנו המעמד, הסיפור. תכשיט כביטוי לרגש, סתם כך. כמו גם, תכשיט לציון אירוע. התהליך נזון, מופרה ונבחן על ידי “קהל” שאינו שכזה. אישה אחת. אישתו. ציפי. כשהמסע הזה תם, הוא עדיין אינו נישלם. או אז מתחיל מקצה טקסי, אותנטי, צנוע. התכשיט מוענק לה בהפתעה. שכן למרות היותה שם, בטרם עשייה, היא כלל אינה שותפה לה”.

בתערוכה יוצגו 15 תכשיטים והיא פתוחה לקהל במשך כל ימי מושב הקורטוריון, 10.6.12-14.6.12, בשעות 10.00-16.00, במרכז ההוראה ע”ש אולמן, קומה 4.