ביום העיון השנתי ה-17 על יחסי רופא מטופל בפקולטה לרפואה בטכניון: "מטופלים טרנסג’נדרים עדיין זוכים ליחס מנוכר, מזלזל ושופע בּוּרוּת מהממסד הרפואי"

"מטופלים טרנסג’נדרים עדיין זוכים ליחס מנוכר, מזלזל ושופע בּוּרוּת מהממסד הרפואי". כך אמרו חוקרים ביום העיון השנתי ה-17 על יחסי מטופל-רופא, ע"ש פרופסור אהרון ולירו ז"ל, ממייסדי הפקולטה לרפואה ע"ש רפפורט בטכניון.

יום העיון שהתקיים בפקולטה לרפואה זימן לפקולטה קהילה מיוחדת במינה – אנשים שפונים לפסיכיאטרים ולכירורגים למרות היותם בריאים בנפשם ובגופם. זוהי קהילת האנשים טרנסג'נדרים – אנשים שנולדו בגוף שאינו "הגוף הנכון" מבחינתם.  "הטבע בגד בנו," כפי שניסחה זאת פאולה, צעירה טרנסג’נדרית שסיפרה לקהל על חוויותיה והתמודדותה עם המערכת הרפואית.

"אנחנו, כרופאים, חייבים להבין מיהם האנשים  האלה, מהן הרגישויות שלהן ומה הציפיות שלהם מאיתנו," אמר המנחה, ד"ר רבינוביץ'. "בניגוד לאדם ההומוסקסואל, שיכול להתחיל לחיות את חייו החדשים ברגע שהוא מכיר בנטייתו, או ברגע שהוא 'יוצא מהארון', האדם הטרנסג’נדרי זקוק לסיוע רפואי במימוש השינוי הגופני שהוא שואף לו. ואנחנו, הרופאים, לא תמיד יודעים איך 'לאכול' אותו, איך לדבר איתו; האם זה הוא או היא?"

נורה גרינברג, מומחית למגדר העוסקת בייעוץ לקהילת הטרנס-ג'נדרים, אמרה כי אנשים אלה חווים אי-הלימה מגדרית מכיוון שזהותם המגדרית אינה תואמת את גופם ואת איבר מינם. "פער זה גורם מצוקה רבה, המשפיעה על חייו של האדם ומונעת ממנו לחיות חיים שלמים. הדרך היחידה להשתחרר מן המצוקה הזאת היא לחשוף את רגשות הזהות האמיתיים ולחיות על פיהם. כיוון שהגוף הוא חלק חשוב מאד של חוויית הזהות שלנו, ובעיקר של חוויית הזהות המגדרית, אין פלא שאנשים טרנסג'נדרים רבים מבקשים לשנות אותו על מנת להקנות לו מאפיינים של המגדר שעמו הם מזדהים. לשם כך הם זקוקים לרופאים ולרפואה."

גב' גרינברג אמרה כי חשוב מאוד שהרופא יפנה אל המטופל הטרנסג'נדר בלשון המגדר התואמת את הגדרתו העצמית של המטופל. "התעלמות מהגדרתו העצמית של המטופל מציבה את הרופא והמטופל משני הצדדים של מחיצה כוחנית. זהו מעשה כוחני המבטל לא רק את רגשות ההזדהות המגדרית של המטופל, אלא גם מחסל כל אפרות של קשר טיפולי המבוסס על כבוד ואמון הדדי. האדם הפונה אלינו הוא אדם שלא נוח לו בגופו הנוכחי – גופו הוא בעצם הבעיה שלו. לכן, כמי שעומדים לטפל בגוף הזה ולשנותו, עלינו להיות רגישים מאוד בשיחה עם המטופל ובטיפול עצמו. קודם כל עלינו לשאול אותו באיזה מין דקדוקי (זכר/נקבה) להשתמש, ולכבד א תשובתו. עלינו לדבר עם האדם – ולא עם גופו הנוכחי.

אחרי הרצאתה של גב' גרינברג עלה לבמה א', בחור צעיר, סטודנט לרפואה שסיים עתה את השנה הששית ללימודיו. הוא סיפר את סיפור חייו. "יש לי אחות גדולה ואחות קטנה, ותמיד קראו לנו 'הבנות'. זה מאוד הפריע לי, אבל לא הבנתי למה. כשבבית הספר קיבלנו הזמנה לחוג כדורגל, למה המדריך לא מרשה לי להצטרף – 'זה רק לבּנים', הוא אמר. בגיל 16, כשהחברות שלי דיברו על הקמת משפחה, הרגשתי אי-נוחות מסוימת. הן לא הבינו למה. ובעצם, גם אני לא הבנתי.

"כיום אני בן שלושים. בגיל 23 שמעתי לראשונה את המונח טרנסג’נדר, מפיו של אדם טרנסג’נדר. פתאום מישהו ניסח במילים את מה שהרגשתי כל חיי – שאני לא נמצא בגוף הנכון. זו בדידות עצומה לחיות בלי להבין, בלי שיהיו לך מילים לתאר את מה שאתה מרגיש, בלי שתוכל להסביר. המפגש ההוא שינה הכל.

"כיום ברור לי מי אני. לא הייתי זקוק לשום רופא שיאשר לי את האבחנה הזאת. אבל הגילוי ההוא היה רק תחילת הדרך. סיפרתי בהדרגה לחברים ולמשפחה, ובדיעבד ברור לי שהיה להם קל יותר לקבל הודעה על כך שאני חולה בסרטן. הדיסוננס, הפער הזה בין הגילוי העצמי הנפלא לבין תגובת החברה, הוא דבר לא קל.

"ואז – ההליכים הרפואיים: פגישה עם רופא משפחה, פסיכיאטר, עם אינדוקרינולוג. ההליך הכירורגי. המפגשים האלה קשים מאוד – כל רופא וכל אחות וכל מזכירה רפואית בטוחים שמותר להם לשאול כל שאלה, פולשנית ככל שתהיה. "איך הגיבו ההורים? מה העמדה של החברה שלך בעניין הניתוח?" – אלה שאלות שלא היו נשאלות בשום סיטואציה אחרת של מפגש בין מטופל לצוות הרפואי. היו גם כמה רופאים נפלאים במהלך הדרך, אבל העוינות, הבּוּרוּת והמציצנוּת היו קשות מאוד. האנשים האלה לא הבינו כמה אנחנו רגישים לגוף שלנו – כי הוא הבעיה שלנו. אם היינו נשמות טהורות, בלי גוף, לא היתה לנו שום בעיה."

"הקהיליה הרפואית, ככלל, מתייחסת לאנשים האלה כאל קוריוז," אמרה גב' גרינברג. יחסים נכונים בין מטופל וחולה דורשים התייחסות אחרת לגמרי, שבמרכזה כבוד לאדם – גם אם זוהי משמרת לילה שלנו בחדר מיון. האנשים האלה אינם חולים ואינם מופרעים – הם פונים אלינו כי הם סובלים מדיסוננס (פער) ין גופם לזהותם. התפקיד שלנו הוא לעזור להם במישור הגופני, אבל זאת בלי לפגוע בהם.

"ההגדרה הנוכחית ל'בעיה' של האנשים האלה היא 'הפרעת זהות מגדרית' (Gender Identity Disorder)," אמרה הגב' גרינברג,. "לשמחתי, במהדורה הקרובה של ה-DSM (כתב עת של האגודה האמריקאית לפסיכיאטריה) תשונה ההגדרה ל- Gender Dysphoria, כשהגדרת ההפרעה מתייחסת למצוקה הנגרמת על ידי חוסר ההלימה המגדרית, ולא להזדהות המגדרית הקרוס-ג'נדריאלית עצמה.

"אנשים טרנסג'נדרים סבלו רבות מן הפתולוגיזציה של זהותם. בשנים האחרונות אנו רואים מגמה הולכת וגוברת לדה-פתולוגיזציה, שאחד מביטוייה הוא השינוי האמור ב-DSM. בעבר ניסתה הרפואה לפקח על הטיפול באנשים אלה באמצעות מודלים טיפוליים שמרניים ונוקשים שהמטופלים היו אמורים להתאי להם. בשנים האחרונות, עם התבססות מודל הזהות הטרנסג’נדרית על ריבוי ביטוייה, רווחת גישה טיפולית פתוחה יותר, עם אופציות רבות, כאשר הטיפול המוצע משתנה ממטופל למטופל בהתאם לצרכיו."

"ככלל, התהליך ההסטורי נע לכיוון חיובי; התפיסה שאדם צריך להוכיח שהוא אדם טרנסג’נדרי 'אמיתי' מתחלפת בהבנה שהזהות המגדרית אינה דיכוטומית (נקבית או נשית, בלי אפשרויות ביניים) אלא היא רצף שבקצהו האחד נשיות טהורה ובקצהו האחר גבריות טהורה. בקצוות האלה אי אפשר למצוא אנשים אמיתיים – כולנו נמצאים היכן שהוא ביניהם.

"ולמרות ההתפתחות החיובית הזאת, מטופלים טרנסג’נדרים עדיין זוכים ליחס מנוכר, מזלזל ושופע בּוּרוּת מהממסד הרפואי. הבעיה הבסיסית היא הקונפורמיזם המגדרי הקיים, והעובדה שהרופאים שייכים ברובם לרוב השולט, כלומר לאוכלוסייה הסיסג'נדרית – אנשים שאינם טרנסג'נדרים, והמזדהים עם הגדר שלתוכו הם נולדו. כמו מרבית האוכלוסייה הסיסג'נדרית, גם הרופאים סובלים בחלקם הגדול מטרנספוביה – שנאה, תיעוב ואימה כלפי האדם הטרנסג’נדר, או חדורים גישה סיס-נורמטיבית, כלומר האמונה בכך שהזהות הסיסג'נדרית היא טבעית,  ובריאה וטובה יותר מזו הטרנסג'נדרית, וכל חריגה ממנה היא סוג של סטייה."

"השלב ההכרחי בדרך לשינוי הוא ההבנה של כל רופא שהוא שייך למערכת חברתית. אין אדם שהוא אינדיבידואל טהור. לכן, אם הרופא שייך לקבוצה השלטת, הקבוצה הסיסג'נדרית, עליו להיות מודע לכך, כי התנהגותו מושפעת משייכות זו. בשלב הבא עליו להיות מוכן לוותר על כוחו כסיסג'נדר. לא על כוחו והידע שלו כרופא – אלה הכרחיים – אלא על תחושת העליונות שלו, שבדרך כלל הוא אינו מודע לה, שאינה מאפשרת לו להבין את המטופל האחר כאדם שלם וממשי."

בנוסף לנורה גרינברג ול-א' השתתפו ביום העיון עוד שני אנשים טרנסג'נדרים, שעברו שינוי מגדרי וחיים את חייהם בהתאם לרגשות הזהות המגדרית האותנטית שלהם: פאולה, בוגרת פסיכולוגיה, ושמאי, רב ופעיל חברתי, אשר שיתפו את הקהל בחוויותיהם ממפגשיהם עם רופאים.

פרופסור אהרון ולירו ז"ל, ממייסדי הפקולטה לרפואה ע"ש רפפורט בטכניון, נולד בירושלים בשנת 1913 ונפטר לפני 11 שנים. עם סיום לימודיו בגימנסיה העברית (1932) יצא ללמוד רפואה בברמינגהם, אנגליה. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה חזר לארץ ואח"כ שירת במסגרת הצבא הבריטי במפרץ הפרסי. בתום המלחמה חזר ארץ, השתקע בחיפה עבד בפוריה ואחר כך ברמב"ם, שם הקים את המחלקה הפנימית.

בעקבות ההחלטה על ייסודו של בית הספר לרפואה בטכניון הקים פרופסור ולירו את הקורס "מבוא לרפואה קלינית – אבחנה פיזיקלית", והוא הראשון שהעביר קורס בפענוח אק"ג. פרופסור רוזלי בר אמרה כי פרופסור ולירו "היה רופא דגול, קלינאי מעולה, מופנם וצנוע, שניהל את מחלקתו בעיקר בדוגמה אישית. הוא היה מופת ליחסי חולה-רופא ג'נטלמניים, כפי שלמד בברמינגהם."