בחסות הטכניון: שחיין קטוע רגל מאיטליה חצה את הכנרת, מכפר נחום לעין גב

“אני מביא היום מסר – אסור שהנכים יהיו נטל על החברה”

“ביקרתי בטכניון, במעבדתו של פרופסור משה שהם, וראיתי את הפיתוחים המרשימים שנעשים שם”, סיפר השחיין האיטלקי. “המחקר והפיתוח לרווחת הנכים חשוב מאוד, ולכן אני שמח שהטכניון הסכים לתת את חסותו למשחה הגדול”.

סלבטורה צ’ימינו החל לשחות רק לפני ארבע שנים, בעקבות קטיעת רגלו עקב מחלה ממארת. “סבלתי מכאבים עזים”, הוא מספר. “הרופאים נואשו מלעזור לי, עד שרופא אחד המליץ בפני על השחייה. לא הייתי שחיין עד אז. בקושי ידעתי לצוף. התחלתי לשחות, הכאבים חלפו ואיכות חיי השתנתה לבלי הכר. המשחה הראשון שלי היה מקאפרי לסורנטו (כ-24 קילומטרים), ב-15 ביולי 2006. מאז חציתי בשחייה את התעלה בין אנגליה לצרפת (כארבעים קילומטרים), את מיצר גיברלטר (כ-17 קילומטרים), עשיתי את המסלול בין קאפרי ונאפולי (כ-38 קילומטרים), בין קופנהאגן למלמו (כ-36 קילומטרים) ובין קרואטיה לטרייסט (כ-36 קילמטרים)”.

האתגר הבא שהציב לעצמו – הקפת מנהטן. כיום הוא שוחה עשרה קילומטרים מידי יום. “אסור שהנכים יהיו נטל על החברה”, הוא אומר. “אם המסר הזה ייצא מישראל – יהיה לו יותר משקל. יש היום יותר מוצרים חדשים שנועדו להקל על הנכים, אבל לא יודעים עליהם. אני פגעתי בעמוד השדרה שלי בגלל שההתקן שהיה לי לא התאים. יש 600 מיליון נכים בעולם, 200 מיליון באירופה. ששה אחוז מהם ילדים. כשאני רואה ילדים קטועי גפים – זה קורע את לבי. אני לא רוצה שהם יסבלו כמוני”.

את פניו בעין גב, עם תום המשחה, קיבל הנער יואל ויטרבו, בן 16, הסובל משיתוק מוחי מלידה. אביו, אלכס, הוא מראשי עמותת “צעד קדימה”, המטפלת בנפגעי שיתוק מוחי ומאגדת כבר כ-400 צעירות וצעירים.

בתמונה: סלבטורה צ’ימינו מזנק למשחה. מימין – אורנה שמעוני. משמאל – נורה אלקבס, ידידת הטכניון ברומא. צילום: דוברות הטכניון