"צריך לדעת איך לטעות"

אמא שלו חששה שיהיה פרפקציוניסט, ואבא שלו הדביק אותו באהבת הציור. חוקים חשובים בעיניו, אבל גם החריגה מהם. יובל פנואלי, בנם של שני בוגרי הטכניון, מצא ביום הפתוח מסלול שלא ידע על קיומו. כיום, בעיצומם של הלימודים בתוכנית המצוינים הטכניונית, הוא מביט קדימה – ורואה אופק פתוח.

סלפי

סלפי

הוא בן 24 "אבל ממש לא מרגיש ככה. פעם האמנתי שאנשים בגיל הזה כבר סגורים על מה שהם רוצים לעשות. והנה אני בגיל הזה – ולא סגור על מה שאני רוצה לעשות."

הוריו, יכין ואילת פנואלי, הם בוגרי הטכניון שהשלימו כאן גם תואר שני ושלישי. את הפוסט-דוקטורט עשו יחד בברלין – הוא במדעי המחשב, היא בפיזיקה. כיום עובד יכין כמהנדס תוכנה ב"גוגל" בחיפה ואילת לומדת ועוסקת בפיתוח משחקים. אֶחָיו של יובל הם האח התאום ירון, הלומד תואר כפול (מדעי המחשב ואנימציה) באוניברסיטה העברית ובבצלאל; מיכל, האחות הבכורה, הלומדת לתואר שני (מתמטיקה שימושית) במכון ויצמן; והאחות הקטנה נעמה, הלומדת בחטיבת הביניים ליאו-בק.

יובל נולד בחיפה, שבה הוא מתגורר גם היום. בילדותו התגורר שנתיים בברלין ("לא זוכר משם הרבה") וכמה שנים בעיר רחובות (מהגן ועד כיתה ח'). "אבא וסבא שלי הם בוגרי הטכניון, כך שסבתא תמיד היתה בטוחה שאני והאחים שלי נלמד בטכניון. אני הייתי תמיד עונה ש'אולי' ו'יש עוד זמן', כי למי יש זמן לחשוב על העתיד. ככה חשבתי עד לשנה האחרונה בצבא, כשהעתיד כבר היה קרוב מכדי שאוכל להדחיק אותו."

פנואלי החליט ללכת ליום הפתוח של הטכניון ולסייר בין הדוכנים של הפקולטות השונות. "לא הייתי בטוח שאני רוצה ללמוד ישר אחרי הצבא – חשבתי אולי לקחת שנה הפסקה ולהתרכז יותר בציור ובאמנות, אבל החלטתי לפחות לבחון איזה אופציות יש לי."

במהלך הסיור נתקל פנואלי בדוכן של תוכנית המצוינים. "ידעתי על תוכניות מצוינים באוניברסיטאות אחרות, אבל לא בטכניון, אז כמובן הסתקרנתי וביקשתי לשמוע פרטים. מה שדיבר אלי, חוץ מהמלגה והאופציות האקדמיות שהמסלול הזה פותח, הוא מידת החופש: היכולת לסטות מהתבנית של ה'מומלצת' (תוכנית הלימודים המובנית) ולדחות את בחירת הפקולטה לסוף השנה הראשונה. אז החלטתי לנסות, ואמרתי לעצמי שאם אתקבל – אתחיל ללמוד השנה. התוכנית נשמעה לי כמו דרך טובה 'לטבול' בעולם האקדמי ולא להתחייב ישר למסלול ספציפי. אז עוד הייתי בצבא והיו לי דברים אחרים על הראש, וכך יצא שהגשתי מועמדות לתוכנית ממש בשבוע האחרונה להרשמה."

כחלק מהמיונים נדרשים המועמדים להעביר הרצאה על נושא ריאלי על פי בחירתם. פנואלי בחר בנושא 'תרגום סטטיסטי', ולקראת ההרצאה איתר ספר בנושא ולמד ממנו. "זו היתה הפעם הראשונה אחרי הפסקה ארוכה שבאמת הייתי צריך ללמוד נושא ברמה אקדמית, והיה בזה משהו מרענן. חוץ מזה המיונים לא דרשו הכנה מיוחדת. אם אתה נמצא הרבה זמן בצבא אני מניח שכדאי לנער קצת אבק מהנושאים שלמדת בתיכון ולהיזכר בחומר, אבל לא מצפים ממך לידע של תואר ראשון. ידע מוקדם זה בונוס, אבל גישה ואינטואיציה חשובות יותר."

כשאתה מבין שלכל קורס וקורס שלקחת יש אתר נפרד שצריך לעקוב אחריו לעדכונים וש.ב

כשאתה מבין שלכל קורס וקורס שלקחת יש אתר נפרד שצריך לעקוב אחריו לעדכונים וש.בme." /> כשאתה מבין שלכל קורס וקורס שלקחת יש אתר נפרד שצריך לעקוב אחריו לעדכונים וש.ב

מאז ומתמיד היה פנואלי תלמיד מצטיין, הן מתוך הרגל ורצון להשקיע, הן מפני ש'זה חשוב'. "ההורים שלי תמיד האמינו שאנחנו יכולים להצליח אבל לא לחצו בנושא, וגם לא היה צורך. אמא שלי חששה דווקא שנהיה פרפקציוניסטים – מחלה בעייתית. לכן, בשלב מסוים היא החליטה שבמקום תגמול על הצלחה נקבל מתנת ניחומים בכל פעם שקיבלנו ציון רע במבחן. ככה זכיתי אפילו בכמה ספרים."

על הציור מעולם לא ויתר, וגם כעת ברור לו שלא ינטוש את האמנות בגלל הלימודים. הוא כבר לא זוכר מתי התחיל לצייר, אבל זוכר שאביו נהג לצייר בשבתות בצבעי פסטל וגיר – "לעיתים ציורים מוחשיים ומציאותיים, ולעיתים יותר זרימה על דף. אחי התאום ואני היינו מצטרפים אליו ומנסים לצייר, אבל תמיד הרגשתי אז שאני מפספס את מה שאני באמת רוצה לצייר. זה לדעתי הדבר הכי קשה בלהתחיל לצייר (או לכתוב): אתה יודע לאן אתה רוצה להגיע ומה אתה רוצה לעשות, אבל המיומנות שלך עוד לא מספיק טובה בשביל זה. וזה קצת מייאש."

כדי לא להתייאש הוא התמקד בדמויות ובאובייקטים שלא התקשה לצייר. "בתור ילד קטן ציירתי בעיקר צורות, מפלי מים ופוקימונים – כי זה מה שהלך לי הכי טוב (הכי אהבתי לצייר את ג'יגליפאף). וככה זה המשיך עד כיתה ו'. הייתי מצייר מה שקל לי, ומרוצה מזה. אבל בשלב מסוים קצת נמאס לצייר את אותו הדבר, ובכיתה ז' כבר ציירתי הרבה פחות."

בכיתה ח' חל המהפך. "חזרנו לחיפה בעקבות העבודה של אמא שלי. ההתנתקות מהחברים היתה חוויה מזעזעת, אפילו שעם רבים מהם אני שומר על קשר עד היום. אמא שלי הציעה – אולי כפיצוי – שנתחיל ללכת לחוג ציור. בדיעבד הוא לא היה מוצלח במיוחד, אבל הגישה של המורה היתה שאנחנו יכולים לצייר כל מה שאנחנו רוצים אם רק נשב על זה, ועם קצת הכוונה מצדה. באותה תקופה ציירתי את אחד הציורים שלי שאני יותר אוהב."

באותה תקופה החל פנואלי לצפות בסדרות אנימציה יפניות (אנימה), "והסגנון שלהן היה פשוט מגניב בעיני, אז התחלתי לנסות ללמוד אותו. הייתי מצייר בעיקר בזמן שיעורים בבית הספר, ביומן." לקראת סוף הצבא הוא התחיל ללמוד אצל מוטי שובל, "אמן חיפאי שעירער – ובנה מחדש – את האופן שבו אני תופס את אמנות הציור. אני מרגיש שאני חייב לו הרבה מהיכולת שלי כיום."

בעניין הקשר בין כישורים אמנותיים להצטיינות אקדמית הוא אומר: "זה קצת מורכב. יש מקומות שבהם זה מתקשר באופן עקיף. במתמטיקה, למשל באינפי, הבחנתי שהרבה יותר קל לי לחשוב על דברים באופן ויזואלי, אפילו עם ציור קטן, ורק אז להוכיח אותם. אבל הלימודים בטכניון הם ריאליים בעיקרם. היופי נמצא גם במתמטיקה, בפיזיקה ובמדעי המחשב, אבל זה יופי שנמצא בעיקר באלגנטיות ובפשטות. במקרים אחרים זה היופי שבקשר בין אובייקטים שונים."

אם זה נראה כמו פיזיקה נשמע כמו פיזיקה ובפקולטה של פיזיקה זה מתמטיקה

אם זה נראה כמו פיזיקה נשמע כמו פיזיקה ובפקולטה של פיזיקה זה מתמטיקה

הוא מאמין שכפי שאפשר ללמוד להיות חוקר, מתכנת או מתמטיקאי טוב, גם אמנות אפשר ללמוד. "מפתיע אותי שרוב האנשים מאמינים שאמנות היא דבר שנשאר בידי יחידי סגולה. בציור, כמו בפיזיקה למשל, יש חוקים שאפשר ללמוד ולהכיר: השפעה של צבעים אחד על השני, קומפוזיציה ופרספקטיבה, גבולות רכים וחדים, קווי תנועה של העין, ועוד ועוד."

אז הכל זה עניין של חוקים? "לא. אדם שפועל רק על פי חוקים הוא רובוט. ייתכן שהוא יהיה מאוד מדויק, אבל באותה מידה הוא יכול לטעות, ובנוסף, הרבה מהמהות נעלמת כאשר אנחנו מבצעים דברים על פי ידע ושינון ולא מתוך הבנה והרגשה. אחד היתרונות הברורים של האמנות על פני הענפים הריאליים הוא שבאמנות, הטעויות דוחפות לפעמים את הציור לכיוונים חדשים וטובים. במחשבה שנייה, גם המדע התקדם לפעמים בעקבות 'טעויות', כך שאני מנחש שבשניהם צריך לדעת איך לטעות."

כיום, אין זה מפתיע, עיקר זמנו מוקדש ללימודים ("אין דרך להתחמק מזה"), וגם לחברים ולחבר, "אבל אני משתדל לצייר לפחות פעם בשבוע. פה ושם אני עוד מצייר אפילו בזמן שיעורים, תוך כדי הקשבה למרצה, וגם קורא מאמרים של ציירים בנושא. אני אוהב גם לקרוא ולכתוב קצת, בעיקר שירים קצרים, ומשתתף בקבוצת 'אולטימייט פריזבי' (משחק דומה לפוטבול, שבו מחליפה את הכדור צלחת מעופפת)."

כיום, שנה וחצי לאחר הצטרפותו לתוכנית, הוא מסכם את התקופה בחיוב. "לתוכנית יש הרבה יתרונות, כמו הגיבוי הכלכלי והעובדה שבשנה הראשונה עובדים יחד ככיתה אורגנית. זה עוזר מאוד בהתמודדות עם השוֹק הראשוני ועם תרגיל עקשן במיוחד. עם זאת, כיום אני מבין שהגמישות בלימודים אינה גדולה כל כך, כי בסופו של דבר המקצועות השונים נשענים אחד על השני."

מבחינה חברתית הוא מרוצה מאוד. "הסטודנטים בתוכנית הם אחלה חבר'ה. הצלחנו להתקבץ ביחד במעונות, מה שהוביל לארוחות משותפות ולבילויים משותפים, כולל הדלקת נרות וביקורים הדדיים בחופשים ובסופי שבוע. התוכנית מספקת גם מסגרת של הרצאות ואירועים, שנותנת הזדמנות להכיר ולהתקרב למרות עננת הלימודים."

לאחר שנה ראשונה שבה התמקד במתמטיקה, פיזיקה ומדעי המחשב, השנה הוא מצטמצם למדעי המחשב ומתמטיקה. "כן, יש לי עוד תקוות להצליח להכניס קצת פיזיקה. התוכנית מאפשרת גמישות, אבל מה שבאמת מגביל בסופו של דבר הם היכולת האישית, מערכת השעות ומועדי המבחנים."

וכאמור, אפילו כ'קשיש' בן 24 עוד לא ברור לו מה יעשה 'כשיהיה גדול'. פעם חלם שיהיה איש היי-טק ביום ואמן בלילה, "אבל אז הבנתי שצריך גם לישון מתישהו, והתברר שגם האקדמיה היא אופציה. בהמשך התואר אני מקווה להצטרף לפרויקטים, בין היתר דרך התוכנית, כך שאוכל לחוות ולהכיר את האקדמיה יותר מקרוב ולקבל החלטות מושכלות. דבר אחד בטוח: כל מסלול שאבחר בו יכלול את המשך העיסוק באמנות."

 

"יומנו של סטודנטכניון" – תערוכה מציוריו של פנואלי – מוצגת כעת בקומה 4 של בניין אולמן בטכניון, על הקיר במתחם לימודי הסמכה. אוצרת: ענת הר-גיל