רישום-תרשים

התערוכה בוחנת את אופני המבע והמבט של ציירים
ואדריכלים כשהם מתארים אובייקטים אדריכליים
או מרחבים. העבודות המוצגות מחולקות לקבוצות
סביב נושאים דוגמת תכניות לבניינים ממשיים או
פנטסטיים, פנים בית (תפנים), נוף פתוח, נוף
.'עירוני וכו

סביב נושאים אלה, מוצגות עבודות המקיימות
.ביניהן גם קשרים וזיקות אסוציאטיביים
התערוכה מזמינה את הצופה לשוטט בין העבודות
.ולהעביר את מבטו מן הפרט אל הכלל וחזרה
מעברים אלה, מהדימוי הבודד לזה המוצג בסמוך
לו, ובהמשך לעבודות בחלל כולו, נועדו לחדד את
המבט הבוחן. מבטו של הצופה עוקב אחר הצורות
והדימויים שיוצר האמן, ומתוך כך מתחדדים
.הרגשות המתעוררים במפגש בין הצופה ליצירה

,אופן ההתייחסות של אמנים לייצוג האדריכלי
בביטויו האמנותי, נועד להשפיע על החוויה בשעת
הצפייה ביצירת האמנות כשהיא מנותקת מהקשרה
,הבנוי. וכך, הצבה של עבודתה של אביבה אורי
תפנים, עבודה גועשת וסוערת, בסמוך לעבודות
החדרים המשדרות קשיחות של טל בן בסט, נועדה
.להדגיש את המאפיינים של כל יצירה ויצירה
מעקב אחר הדיאלוגים המתקיימים בין היצירות
מחזק את הנוכחות האנושית ביצירה, גם אם
.נוכחות זו אינה קיימת בפועל

רונן סימן טוב יוצר שרטוט פרספקטיבי של
שחיינית בברכה גדולה, בה אריחי הקרמיקה
מוחלפים באריחי עץ. הפרספקטיבה מעוותת ויוצרת
חוסר נחת והעדר בהירות. גם יובל גלוסקא יוצר
פרספקטיבות מעוותות, כאשר הוא מתאר מבנה
משרדים במנהטן במצב קיצוני של קריסה. בסמוך
לדימוי הניו יורקי מופיעה מעין תכנית עירונית
כאוטית ואבסורדית בעבודתו של יואב אפרתי, בה
הרחובות מיוצגים כמעין אבני דומינו של
סמיילי. וממול, תיאור נאיבי כמעט של ככר
.דיזינגוף הנוסטלגית מאת יואב בראל

גיא גולדשטיין בוחר מקטעי חיים, קטע על חוף
הים או אנשים ליד שולחן, מתוך הסיטואציות
הללו הוא בוחר מרכיב אחד מוציא אותו מתוך
דימוי המקור, ויוצר תקריב צבעוני שלו, כמו
דגם אריג המגבת הניצב בסמוך לסצנת החוף. גם
דורית פיגוביץ גודארד נוקטת בגישה זו, היא
מבודדת את הסצנות של הבית הבורגני, בעל
אווירת הרטרו של שנות ה50-, מהסביבה הממשית
תוך עיצוב הדימוי מחוטי תפירה השזורים סביב
.מסמרים

,נעמי צוקר עוקבת אחר קווי המתאר של בית הוריה
.הריק עכשיו מרהיטים, באמצעות מצלמת הווידאו
העין עוברת מחדר לחדר לאורך הקירות, מנסה
לחקור את המבנה ואת התכולה שאיננה, אך המצלמה
.משטיחה הכל, התלת ממד נמוג ואיננו

,תחושה זו של העלמות, או הצטמצמות לכדי כלום
מוצאת ביטוי חזק במיוחד בעבודות
המינימליסטיות של אריק מירנדה. בעבודות אלו
מצטמצמת הנוכחות המרחבית לכלל קווים ספורים
הממוקמים במחשבה רבה במקום מסויים על פני
,הנייר. נוכחות הקו כמו מייתרת את כל השאר
מביאה אותו לביטוי מזוקק וטהור, גם כאשר הוא
מתייחס למקום מסויים דוגמת שדרות רוטשילד בתל
.אביב

אוצר: חגי שגב