ורד פלוק, אמנון וינר, אמיר בנאי, עדו פלוק

אוצרת: שרון יאבו איילון

התערוכה תוצג בין התאריכים:
12.4.2011 - 12.5.2011

ניתן לבקר בתערוכה בימים: א'-ה' 12:00-18:00

פתיחה חגיגית ביום ג', 12.4.2011 בשעה 18:30
ברכות:
שרון יאבו איילון, אוצרת הגלריה.
דניאל שושן, יו"ר הועד המנהל של הגלריה.
הרצאה:
ד"ר עינת קליש-רותם - על סדר היום האדריכלי.

קו הרקיע/ מאיר ויזלטיר¹

כן, זה קו הרקיע של העיר
אשר כיסתה את פני העיר הישנה
בה נכחדו נעורינו. מה, את לא מאמינה?
היתה פעם עיר כזאת,
מלאה אנשים חדשים,
שהתבלתה במהירות.
יש תצלומים.

אם תרצי אראה לך.
הנה, זאת יד לבניה בוניה.
בנאים נלהבים היו,
גם זמרים אדירים.
הם הצטיינו בתקוה, אבל רימו בחומרים.
על כן נבנתה חומרים נשירים,
והם נשרו לתוך תלתלינו.

בהיסטוריה הקצרה של מדינת ישראל, הנרטיב האדריכלי חייב את תפיסת הקרקע ובניה מזורזת של אלפי יחידות דיור מהר ובזול. היה בכך צורך לאומי שמצא בתיאוריות הרווחות באותן שנים, נקודת משען איתנה. המודרניזם שחרט על דגלו פונקציונאליות, יעילות, חסכוניות, התאים למצב פוסט מלחמה בכל העולם. בשנות החמישים קמו בארץ עשרות ערים, מאות ישובים ורבבות יחידות דיור. תשתית ציבורית, חינוכית ובריאותית שהצטרפו לפרויקט פיתוח חסר תקדים במימדיו היחסיים.²
הבניה המהירה של הארץ בשנות הקמתה, בנית החירום, הפכה לתרבות בניה המשמרת את אותם עקרונות: "מהר" ו"זול", ואלו נטמעו מבלי להרגיש גם בבסיס המחשבה התכנונית, האדריכלית. בעשורים האחרונים מתמודדת תרבות הבניה בישראל מצד אחד עם הצורך לטפל במבנים מזדקנים משנות הקמת המדינה ומצד שני עם המשך מפעל ההתיישבות והקמה של שכונות מגורים חדשות, בהן, תחת כסות של "מפרט טכני עשיר" שמשווק באגרסיביות, מסתתרת אותה תרבות בניה בעייתית - מהירה וזולה, לאו דווקא כמדיניות ממשלתית אלא כאמצעי ליצירת הון קבלני.
בדומה לאגדות שנגמרות בנשף החופה, הסיפור האדריכלי מסתיים לרוב, עם קבלת טופס האכלוס (טופס 4). האם האחריות שלנו האדריכלים מסתיימת בנשף הפתיחה? האם לא זאת נקודת הפתיחה של הסיפור האמיתי? ואם תכנון בנין הוא כמו הריון - דימוי שגור אצל אדריכלים ואדריכליות - מה קורה לבנין אחרי שהוא נולד? ומה כשהוא מזדקן? מי צריך לקחת עליו אחריות ולדאוג לו?
האחריות האדריכלית אינה רק כלפי הקונים המיידיים של הבניין, אלא מהדהדת הלאה אל המשתמשים, הדיירים או העובדים בו, אל הסביבה, מחוץ לתחום הבניין, הגדר שמקיפה אותו, אל השומרים על ניקיונו ושלמותו וכלפי מעגלים מתרחבים והולכים של הקהילה, השכונה, הרובע, העיר ולפעמים המדינה כולה. זאת תהודת האחריות של האדריכל.
התערוכה מציגה עבודות של ארבעה אמנים/אדריכלים הבוחנים שאלות אדריכליות, חברתיות אלה בכלים מדיסציפלינה אחרת, צילום בוידאו ארט ובסטילס.
את האדריכלית והאמנית ורד פלוק מעסיק השיבוש שנוצר במבנה עקב השפעת הזמן. עבודתה הפטיש והמגב מתייחסת אל התיאוריה של הפילוסוף מרטין היידגר³ לפיה אנחנו מבינים דברים לעומק רק כאשר משהו משתבש. היידגר הדגים זאת על ידי מבחן הפטיש: כשנגר מומחה מכה בפטיש - והפטיש תקין - לנגר אין צורך לחשוב עליו, הוא יכול לחשוב על ארוחת הצהרים או לשוחח עם חבר. ההכאה בפטיש מתנהלת באופן של "התמודדות שקופה", אבל אם למשל, ראשו של הפטיש מתנתק במהלומה מהקת, הנגר עוצר לבחון ולהבין את הפטיש, את המקל, את המשקולת ואת החיבור ביניהם. עבודת הוידיאו שלה קושרת קשר הדוק בין שיבוש לבין הבנה לעומק של המצב הלא משובש.
שם העבודה מזכיר סמל נשכח לאידיאולוגיה שכשלה. היום, בזמן שהעולם מתפקח גם מקפיטליזם פרוע, ונתון בעידן של שינויים גלובליים שמגדירים מהגרי עבודה, בחרה ורד להציב לרגע שוב, את הפועל במרכז. שישה חלונות בבניין רב קומות מופיעים בפריים וידאו מחוספס. הצילום מרחוק מדמה צילום של מצלמות מעקב, העוקבות אחר מנקה חלונות שפעולתו מעלה אל פני השטח שאלות בדבר תחזוקה וניקיון. לצד מונחים חשובים כמו קומפוזיציה ופרופורציות, צריכים להימצא בארגז הכלים האדריכלי גם הסמרטוט והמגב.
אמיר בנאי  פונה אל כלי עבודה הלקוחים מארגז הכלים של האדריכל ועוסק בחומרים או דימויים מאותו תחום -  זוויות הצילום כמבטי חזית שטוחים, הגריד או הרשת כקובעי קומפוזיציה ומשחקי אור-צל כמימד עומק בצילום. אלו חוזרים בצילומיו אך כאן הם מופיעים לא ככלי תכנון אלא כהתאמות שנעשו על ידי אדריכלי היומיום, או כתוצרים של בלייה והתדרדרות. הוא בוחן את האדריכלות המאולתרת של המשתמשים ואת השפעתה על הבניין. לדבריו "העשייה האדריכלית יוצאת לאוויר העולם תחומה בסדר והיגיון, מספרת סיפור על כל השותפים לעשייה ומגרש המשחקים בו הם פועלים. האור, האקראיות, המשתמשים, הבלייה והזמן מביאים עימם צופן נוסף שעתיד לשנות את פניה". צילומיו עוקבים אחר השינויים, קטנים כגדולים, מייצרים אדריכלות חדשה ומראים את גבולות החזון האדריכלי, לעיתים את היופי באקראיות ולעיתים את המקום החסר באדריכלות למימד האנושי ולתהליכים תלויי זמן, כמו גם את המרחב הצר שיש לאלה להתקיים.
עדו פלוק בוחן בעבודת הוידיאו חלומות על כישלון כיצד המבנה בו הוא חי משקף את מי שהוא בעיני עצמו ובעיני החברה. בעבודה הוא מקביל בין המבנה וההתיישנות שלו, לגוף ולדימוי עצמי. העבודה קושרת בין מראה הסביבה הפיזית שעוטפת את היחיד לבין ההערכה החברתית מעמדית ובוחנת כיצד אדם מיוצג ומקוטלג על ידי עיצוב החלל בו הוא חי או עובד. הוא הופך את מצלמת הוידיאו למיקרוסקופ, ומכוון אותה אל החללים המידיים שמקיפים אותו. הבדיקה הדיגיטלית הופכת את הקירות העייפים, התקרות המתקלפות, וכתמי החלודה, לנופים עצומים, לכר חלומות. כך, לדבריו, מתוך הסביבה המיידית שלו, הולכת ומתגלה גיאוגרפיה של כישלון, ניסתר לעין, רובץ בין שכבות ארציות של צבע, מלט, וטפט ישן. הממצאים של המחקר המיקרוסקופי, מציגים פאניקה כבושה, המסתתרת בין השורות, בסאבטקסט של חייו.
עבודת הוידיאו של אמנון וינר חוזרת אל הבית ברחוב לינקולין, בית סבו שנפטר בסוף שנות השבעים. סגנון הבניה והפרטים מתחברים אל דמות סבו, אל הדור שלו ואל תקופה בה הבית עמד במלוא הדרו ותכנונו התאים לצרכי דייריו ולאופיים. באמצעות מעקב אחר פרטי הבניה של הבית הוא מעלה שאלות לגבי הקשר בין סגנון הבניה לבין סגנון החיים המשתנה. האם בנין שנבנה בתקופה מסוימת ועבור דור אחר, עונה על צרכי הדור החדש? האם אי ההתאמה שלו מהווה הצדקה או אישור לרמוס אותו ואיתו את הערכים שהוא מייצג? הקשר בין ישן לחדש, למסורת ולכיבודה נידונים בעבודה באמצעות הדגשת הנתק בין הבניין לדייריו כיום, בעוד הבית מתחנן לשמור על תפיסת העולם והחזון של יוצריו אל מול הדרים ושיני הזמן.

על המשתתפים לפי סדר אלפבתי:

אמיר בנאי    צילום ואדריכלות
בוגר לימודי אדריכלות מבית ספר להנדסאים אוניברסיטת תל אביב ולימודי צילום בסטודיו "גברא". עובד במשרד אדריכלים V5 , הציג בתערוכה קבוצתית, ובתערוכת יחיד שכותרתה "מרוח לחומר".

אמנון וינר    במאי קולנוע ואמן וידאו ארט
בוגר בית הספר סם שפיגל לקולנוע ולטלוויזיה, ירושלים. ביים עשרות פרסומות ווידאו קליפים, יוצר הדרמה הטלוויזיונית "מותה של רקדנית דיסקו" עם שלמה בראבא וסשה דמידוב, ובמאי סדרת הפולחן "ברונו" לערוץ 2. בין השאר יוצר סרטי הדמיות עבור פרויקטים אדריכליים מרכזיים בארץ ובחו"ל

ורד פלוק    אדריכלית ואמנית
בוגרת בהצטיינות תואר ראשון בארכיטקטורה בטכניון, סטודנטית לתואר שני בעיצוב עירוני בבצלאל. יוצרת עבודות הוידאו "שמלת בטון ומלט" על אדריכלות של נשים ומיצג הוידאו "אבן שפה" ביחד עם עדו פלוק, על התחדשות המרחב העירוני של ת"א. זוכת פרס רכטר לאדריכל/ית צעיר/ה לשנת 2008

עדו פלוק    במאי קולנוע ואמן וידאו ארט
בוגר בהצטיינות לימודי קולנוע באוניברסיטת ניו יורק. עבודות הוידאו שלו הוצגו בתערוכות, מוזיאונים ופסטיבלים מסביב לעולם. זוכה פרס הבמאי הצעיר בפסטיבל ירושלים 1999 על סרטו הקצר "ברוך הבא לתל אביב". זוכה פרס האחים וורנר   2005 על סרטו "Cooking for Richard ". ב-2006 נבחר ע"י ארגון הקולנוע הגרמני כאחד מ-12 הקולנוענים הצעירים המבטיחים בעולם. זוכה פרויקט "סינמרקט" בפסטיבל חיפה 2010 עבור סרטו העצמאי "אף פעם לא מאוחר מדי"

קבצים מצורפים:

הזמנת התערוכה

פרוספקט התערוכה