ללמוד את העבר, להישמר מהעתיד

shoa2

32 סטודנטים מהטכניון יצאו לפולין במסגרת מסע של התאחדות הסטודנטים הארצית.

“המסע לפולין חשוב לא פחות מכל הדברים האחרים שאנחנו לומדים בטכניון. הרי לפני הכל אנחנו צריכים להיות בני אדם שחיים בחברה מתוקנת.”

עמית קורנברג, סטודנט בפקולטה להנדסת תעשייה וניהול, חזר לפני כחודש מהמסע לפולין, שאורגן על ידי אגודת הסטודנטים בטכניון. “ידעתי די הרבה על השואה, כי חלק גדול מהמשפחה שלי נרצח בפולין, אבל עד עכשיו הדיבור על הנושא היה תמיד בְּכותרות – שואה וגבורה, טלאי צהוב, וכמובן המספר הנורא שישה מיליון. במסע הזה פירקנו את הכותרות האלה לפרטי פרטים, והבנו את משמעות הארועים: מה קרה, איך קרה, מה הניע את האנשים – גם בצד הגרמני – והאם גם אנחנו עשויים להידרדר להתנהגות כזו. למדנו שבכל אדם יש כוחות שליליים שעשויים להתפרץ במלחמה ולסחוף את הזרם המרכזי בחברה. המסע היה בעצם פסק זמן, הזדמנות לשאול את השאלות הגדולות והקשות. אני שמח שהטכניון משקיע כל כך הרבה בפרויקט הזה ומסבסד אותו, ומאמין שכך צריך להיות בכל מוסד אקדמי. כי הלמידה שלנו היום תהיה מחר התורה של האחר.”

משלחת הטכניון מנתה 32 סטודנטים – המספר הגדול ביותר בתולדות הטכניון, והמשלחת הגדולה ביותר מבין המשלחות האוניברסיטאיות השנה. המשלחת שהתה בפולין כשבוע במסגרת מסע של התאחדות הסטודנטים הארצית, בהדרכתו של רועי חנני מחברת ‘מול נבו’. “אנחנו מציעים גישה קצת אחרת למסעות לפולין,” מסביר חנני. “בתפיסה שלנו, המסע מתחיל הרבה לפני העליה למטוס ונמשך הרבה אחרי החזרה לארץ. המסע הוא בעצם כלי לחשיבה ביקורתית, להגברת התודעה החברתית והמעורבות בחברה. המטרה שלנו היא לצאת מהחוויה הזאת עם תובנות בשאלות כמו מיהו אדם, מהי אחריותנו כיחידים בחברה, כאזרחים, כיהודים. אנחנו בהחלט לא לוקחים את זה לכיוון לאומני, אבל גם לא מתעלמים מהאספקט היהודי הייחודי של השואה.”

אלון כהן-נזנין, ראש המשלחת וסגן יו”ר אס”ט (אגודת הסטודנטים בטכניון), אמר כי “במסע, שהוביל אותי למקומות שבהם היה סבי אריה וייסברוט ז”ל ובהם איבד את כל משפחתו, אני חש ניצחון. זאת זכות אמיתית לצעוד כאן, באתרים הקשים בהיסטוריה של העם היהודי, לצד אנשים נהדרים מחוד החנית של הסטודנטים בישראל.”

המסע, לדברי הסטודנטית סמדר בוים, היה חשוב ומשמעותי. “אנחנו כבר לא תלמידי תיכון אלא אנשים בוגרים יותר, ולכן ממוקדים יותר במסע עצמו ופחות בעניין החברתי ובהתלהבות מעצם הנסיעה לחו”ל. היה פה משהו מאוד ענייני, לימודי ואינפורמטיבי.” השואה קרובה ללבה של סמדר שכן סבתה מצד אמה ברחה מפולין עם הוריה ואחיה הגדול, ויחד איתם היתה בסיביר, הסתובבה באירופה וחזרה לפולין לאחר המלחמה, שם גילתה כי כל משפחתה הושמדה במחנה ההשמדה סוביבור. המשפחה הגרעינית עלתה לארץ ב-1950, וסבתה של סמדר מצד אביה עלתה עם ילדי טהרן. “בסופו של דבר, רבע ממשפחתי הושמד בסוביבור, אולם גם משלושת הרבעים האחרים כמעט לא נותר איש.”

הקטעים המרגשים ביותר במסע, לדברי סמדר, היו המפגשים המקריים עם שני ניצולים, שאת אחד מהם פגשה המשלחת בהריסות של תאי הגזים והמשרפות. “הוא נשען על מקל, הכתפיים שלו היו עטופות בדגל ישראל, והוא הפשיל את השרוול כדי שהמספר שעל היד שלו יהיה גלוי. ‘אני ראיתי את אבא שלי מובל למקום הזה,’ הוא אמר. האמירה הזאת היתה מאוד חזקה כי מול המספרים הבלתי נתפסים שקשורים בשואה אתה רואה פתאום אדם ספציפי שנזכר באבא הספציפי שלו. חזרתי משם עם המון שאלות לסבתא שלי, ותקווה לעשות פעם מסע נוסף, עם דגש יותר רגשי.”

אחד הסיפורים שליוו את המסע הוא סיפורה של סבתא מרים, שהצליחה לשרוד במיידנק ויצאה מהשואה בחיים. מרים נהגה לומר: “יום הזיכרון לשואה ולגבורה מסמל אותי ואת סבא. אני – ניצולת הגטאות, מחנות הריכוז והעבודה – היא השואה; וסבא – הפרטיזן – הוא הגבורה.” נכדתם, ענבר שרייבר, סטודנטית לתואר שני בפקולטה להנדסת חומרים, השתתפה במסע. “המסע הזה הבהיר לי שההפרדה הזאת בין שואה וגבורה שגויה, שכן כל מי שהצליח לשמור על צלם אנוש בזמנים כאלה הוא גיבור. מעתה, עבורי, שני המושגים האלה בלתי נפרדים. הצעידה בתחנות בהן עברה סבתי, בורשה ובמיידנק, היתה חוויה מעצימה עבורי. חשתי גאווה במשפחתי ובמדינה וראיתי בכך ניצחון על הנאצים.”

ענבר מדברת בחיוב על ההרכב ההטרוגני של משלחת הטכניון – סטודנטים מכל התארים, בגילאים שונים, גברים ונשים, רווקים, נשואים והורים. “זה תרם לגיוון ולעושר של הדיונים. המסע חידד אצלי את הזהות הישראלית, אך גם את המודעות לסכנה שבחברה מתלהמת, גזענית ומיליטננטית.”